חברים

אני מסתובבת ברחבי העיר, הזרה והלא מוכרת מנסה לאלתר את הדרך למלון.
יודעת שיש לפני הליכה של כשלוש שעות, ותוך כדי הליכה אני רק חושבת, על איך הגעתי למצב הזה? עד כמה אני צריכה להיות בן אדם קיצוני כדי להביא את עצמי לסיטואציה הזאת? איך זה תמיד קורה לי בצורה זו או אחרת? ולמה דווקא אני?
חושבת על כל מי שעזב אותי במהלך הדרך, על זה שהם פשוט הלכו אחד אחד. חלקם בכוח, רובם ברצון.
חושבת איך השאירו אותי לבד להתמודד עם הרגשות הסוערים, איך בגללם המחשבות לא פוסקות, ולבסוף אני מבינה, שזה חייב להיות בגללי, ומתחילה מחדש לנתח הכל, מה הייתי צריכה לעשות אחרת. אולי לדבר פחות, להתאמץ יותר, לחשוב פחות, להכיל יותר, אבל כשאני פה, כשזה היה לפני כל כך הרבה זמן ואני כרגע כל כך רחוקה מהם פיזית, עולה השאלה האם זה עדיין משנה?
לאחר עוד הליכה ממושכת אני מגיעה למסקנה שכן, כי אם אין בי את היכולת לשחרר משמע שזה עדיין בוער בי ורלוונטי, העובדה שאני לא מסוגלת להילחם כנגד הרצון להסתגר, לברוח, לא מסוגלת להתמודד עם המחלה הכרונית שנקראת בדידות, מרגישה לי קצת לא נורמלית.
ואני מתחילה לקנא, לקנא באנשים שהולכים סביבי שמצליחים לנהל את החיים כרגיל דרך מצבר כוחות בלתי מוסבר שאני כנראה לא ניחנתי בו, וכאשר אני מגיעה למסקנה שהוא כנראה גם לא יגיע התסכול רק מתעצם.
וכשאני יושבת במסעדה, בארץ זרה, לבד, רק כי אין לי את הכוחות הנפשיים להיכנס למלון ולהתמודד עם המציאות, אני מבינה עד כמה חשובים חברים.