חברים ישנים

התמונה של כולם ביחד משתהה לשנייה במוחה, ואז חולפת מהר, נעלמת לה כאילו מעולם לא היתה. התחושה החמימה שתמיד הציפה אותה אז כשהם עוד היו קבוצה מגובשת שתמיד היתה ביחד, שגיבתה אחד את השני ודאגה להראות נוכחות כבר וודאי לעולם לא תשוב.
במקום נשארה רק תחושת ריקנות, כאילו שהיא שריד אחרון מאותה תקופה; נכחדת.
הם כבר מזמן לא ביחד.
טוב, לפחות היא פחות קשורה אליהם.
האם היא היתה עד כדי כך חסרת חשיבות וניתנת להחלפה, עד שהיא נשכחה כך, כל כך מהר? ומדוע זה קרה בכלל?
היא מתגעגעת לחברים שפעם היו לה.

חלונות המתכת הישנים מכוסים בקרשים, ממוסמרים היטב היטב, כאילו שזה יוכל למנוע מהם להיפתח שוב. הם שומרים בצילם את כל הזיכרונות הטובים שיש לה, מגנים עליהם כמו גוזלים המבקשים מאימם הגנה מפני החיות הגדולות.
היא תמיד קיוותה שהם ישובו, חבריה הישנים, ושהם יזכרו אותה וכך הכל יחזור להיות כמו שהיה, אך משום מה נראה שהיא תמיד מפספסת אותם, והם מצידם דואגים רק מידי פעם לבדוק לשלומה.