זרם סחף

לקח לי המון זמן להפטר מהתחושה הזו, מהמחשבות, שאני לא מספיק טוב עבור מישהו. עבור מישהי. להתבונן בעצמך ולחשוב שאף פעם לא תהיה מספיק טוב, שמישהו, מישהי ממש תרצה אותך או תרצה להיות אתך, שמישהי תאהב אותך כמו שאתה.
* * *
אני לא אוהב ללכת לים כשיש בו המון אנשים. יותר מדי תנועה ופנים, מכאיבים לי לפעמים, אפילו אם הן לא מחייכות. אנשים מרגישים לי חיים יותר בים. מייצג ענקי של חיים, חיוּת, כמו מסיבה – קרנבל. לפעמים ההמון מרגיש לי כמו מפלצת ענקית מרובת ראשים, והאנשים כולם מתחברים להם, בדבק מיוחד, ל"ביחד" אחד, לתצרף ענק.
כולם חוץ ממני. אני חלק שלא שייך.

אני אוהב ללכת לים כשיש בו שקט ומעט אנשים. אנשים שנתלשו כמו דף מספר, וגם אם אין בו משהו מעניין, או איזה פרט משמעותי לעלילה, או אפילו תיאור יפה – כשתמצא ספר עם דף שנתלש ממנו, אתה כנראה תסתקרן.
אולי בכלל, זה בגלל שאני מרגיש שאני קצת עצוב ליד הים.
זה היה יום שרבי. הגעתי בשעת בין-ערביים מוקדמת. אסור לי להסתובב בחום כבד מדי, אני מתייבש מהר. הים נראה שקט, אבל הדגלים היו שחורים. בדרך מרחוק ראיתי אמבולנס עומד על החוף, וכשהתקרבתי לחוף ראיתי שם צוות, וכמה אנשים התגודדו סביב סוכת המציל. הצוות קיפל את הציוד וראיתי שהם לוקחים מישהו באלונקה ומכניסים אותו לאמבולנס. עד שהגעתי לחוף, האמבולנס התחיל לנסוע ותוך דקה כבר נעלם משם, כאילו הכל היה חלום מוזר וכלום ממה שראיתי לא קרה באמת רק רגע לפני.

התקרבתי לסוכת המציל, לגוש האנשים שהתגודדו שם, מנסה לפענח מה קרה, לגלות עוד פרטים. דברים כאלה תמיד מסקרנים אותי. אני אף פעם לא מאלה שישאלו שאלות על מה שקרה. אולי זה מביך אותי שידעו כמה אני סקרן לגבי דברים כאלה, אבל הרבה פעמים יש מישהו אחר ששואל שאלות ואז אני רק צריך לעמוד ליד ולהקשיב. תמיד כשהוא שואל זה נראה שאכפת לו. אם אני שואל זה מרגיש לי שזה לא באמת שאכפת לי מהאנשים שקרה להם משהו, סתם מעניין אותי לדעת. אולי בגלל זה, זה מביך אותי לשאול.
באמת הייתה שם מישהי מבוגרת ששאלה שאלות. היא הייתה שזופה מאד עם שיער מחומצן, וכל פעם שהמציל ענה לה, היא אמרה "וואי, וואי", וזה הרגיש לי שזה באמת אכפת לה באיזה אופן. המציל הסביר שזה היה מישהו צעיר בן ,18 אולי 21, לא נראה לו יותר, והוא נתפס בזרם סחף שסחף אותו פנימה, והבחור ניסה להתנגד ולשחות לחוף, עד שנגמר לו הכח, ותודה לאל הוא היה בחור חזק והם הספיקו להגיע אליו יחסית מהר, ועוד דקה כבר האמבולנס לא היה עוזר לו, ולך תדע. אחר-כך הוא התחיל להסביר שזה האינסטינקט של אנשים, ובכלל לא אמורים להתנגד לזרם ולנסות להגיע לחוף כי זה מתיש את הגוף, ושצריך לשחות במקביל לחוף עד שלא מרגישים את הסחף.
הם עוד נשארו שם כמה דקות, אבל כבר התחילו לדבר על דברים אחרים, שלא עניינו אותי ואני הלכתי להכניס את הרגליים למים, וחשבתי מה היה קורה אם אני הייתי נסחף עכשיו לים. לפעמים אני מדמיין שאני נסחף לים, אבל אני לא צועק לעזרה. אני לא יודע למה.
* * *
נזכרתי בתמונה שהיא שלחה לי מהים, עם הביקיני הצבעוני ומשקפי השמש, והיא הייתה מחוייכת. היא סיפרה איך היא אוהבת את הים. בטח כבר אז הרגשתי שהיא לא תאהב אותי ואני לא אהיה מספיק טוב בשבילה. אני זוכר שהיא הייתה שולחת לי תמונות חמודות שלה ותמיד היה בהן אור, אני זוכר את זה כי הרגשתי אפלוליות בחדר שלי, או שזה היה במשרד, וזה קצת דכא אותי, כאילו אנחנו בכלל באזורי זמן שונים.
היא הייתה צעירה ממני באיזה עשר שנים, ואני זוכר שזה גם ממש הפריע לי. אני חושב שהרגשתי אפילו יותר זקן ממה שאני מרגיש בדרך כלל, ורציתי להיות צעיר שוב, למרות שבפנים ידעתי שזה לא באמת מה שיעזור. לפעמים אני מדמיין שאני שוב צעיר, ממש צעיר, בכיתה ב' או ג' ואני מכיר את האהבה שלי, ואנחנו חיים ביחד כל החיים. ששנינו האהבה הראשונה והיחידה אחד של השני, ולמרות שזה משהו שלא יכול לקרות, אני עדיין מצליח לדמיין את זה. לפעמים דמיינתי שזה קורה לי איתה, אפילו שהיא בכלל לא נולדה.

אומרים שהשנים הראשונות, הן השנים המעצבות, והחוויות של השנים הראשונות הן הכי משמעותיות. הן קובעות איך נהיה אחר-כך לכל החיים. אני לא יודע, אולי אפשר חלק מהדברים בכל זאת לשנות.
* * *
בדרך חזרה מהים התחיל לטפטף, זה היה גשם מגעיל כזה, מלא באבק. היה לו ריח של אבק. סגרתי את החלונות של הרכב. אחר כך הגשם ממש התחזק והפעלתי את המגבים, והם חרקו על השמשה, עוד פעם ועוד פעם. ככה זה המשיך עד שהגעתי הביתה. חניתי וכיביתי את האוטו, וחיכיתי שהגשם ייחלש, והתחלתי לחשוב עליה שוב. כשהיינו ביחד היא הייתה עצובה יותר מבתמונות. היא הסבירה לי פעם, שתמונות מראות רק חלקיק קצר בזמן, וחוץ מזה שלידי היא מרגישה שהיא יכולה להיות רב הזמן, מי שהיא באמת, אבל לפעמים דמיינתי שאני מדביק אותה בעצבות שלי. אני יודע שזה שטויות, אני יודע שהיא הייתה עצובה מהסיבות שלה, סתם יש לי הרגשה כזו לפעמים כשאני עצוב בעצמי.
אחר-כך נזכרתי בפעם אחת שהתחבקנו והתחלנו להתנשק, ואז קצת יותר בלהט ונגעתי בה, ופתאום היא בקשה שנפסיק, אז הפסקתי. היא נתנה לי יד, והסתכלתי עליה, אבל היא לא הסתכלה בי. המבט שלה היה מנותק, וידעתי שהיא מתבוננת לאיזה מקום בעבר. לא אמרתי לה כלום. היא גם לא אמרה לי, רק התנצלה ואני עניתי שהכל בסדר. באמת לא כעסתי או הייתי מאוכזב, רק אולי קצת עצוב. ישבנו ושתקנו. אחר-כך ראינו טלוויזיה והלכנו לישון. שכבנו במיטה מחובקים, ואפילו שדיברנו קצת, היא הייתה שקטה וחשבתי שהיא עדיין עצובה.
הגשם נחלש. התבוננתי בטיפות שירדו על השמשה וחשבתי איך הטיפות שעכשיו, כבר לא יוצרות נתיב משלהן, הן זלגו להן לאיטן במסלול ש-טיפה אחרת קבעה להן לפניהן. זה לא היה עוזר להן, גם אם הן היו רוצות להגיע למקום אחר. יצאתי מהאוטו. הייתי עם בגדים קצרים והיה כבר יחסית חשוך ואפילו שנראה לי שהרוח הייתה חמימה, היה לי קר.

נכנסתי הביתה, וישר הלכתי להתקלח. נשארתי שם במקלחת הרבה זמן, כל פעם עוד קצת, סוגר את הברז ופותח שוב לעוד, עוד קצת מתחת לזרם המים החמים. ידעתי שאני עצוב, ואולי בכל זאת גם התייבשתי. אולי חשבתי שאפשר יהיה לשטוף חלק מהעצבות עם החול של הים. הרגשתי מנותק. המבט שלי היה עכשיו גם בעבר. בסוף יצאתי, התארגנתי לאט והתיישבתי מול הטלוויזיה. הייתי רעב, אבל לא היה לי חשק לקום, להכין לעצמי משהו או להזמין. גם להדליק את האור לא התחשק לי. היא הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי, ואפילו שכבר האמנתי אז שמישהו מסוגל לאהוב אותי, שמישהי מסוגלת לקבל אותי ככה, כמו שאני, דווקא איתה הרגשתי שזה לא יכול להיות, ולא משנה כמה ניסיתי להתנגד למחשבות ולתחושות האלה הן משכו אותי, עד שלא יכולתי יותר, עד שהן פשוט התישו אותי.