זרים לא זרים

אני מסתכל על השתקפות פניי בחלון הדיינר הפינתי שישב ממש מתחת לבניין המגורים שלנו.
חלון הזכוכית הרחב מקיף את המבנה הרחב וחושף אותנו כמו שחקנים על בימת התיאטרון.
מבעדו משתקף האף הנשרי הגדול שנח תחת עיניים עצובות ובודדות.
כבר כמה שבועות שהמלחמה הארורה הזו מתרחשת בחוץ, הרחובות נראים נטושים מכל נפש חיה, כולם ירדו אל המחתרת.
בין אצבעותיי נחה לה הסיגריה הקבועה, בתחילה עוד הייתי מנסה למנות את כמו הסיגריות היומיות, כשהגעתי לחפיסה שלמה הפסקתי לספור.
האור הבוקע מהמנורה שמעלי מאיר את המדרכה שבחוץ. בזוית עיני חלף עכברוש קטן ופנה במורד הרחוב בחיפוש אחר שאריות אוכל.
בימים רגילים לא הייתה מעזה להרים את ראשה מבעד פתח הביוב, המוני האנשים בוודאי היו רומסים אותה מבלי להבחין בגוש הפרווה שנמרח תחת מגפיהם.
גם המלצר הגמלוני בג'קט הלבן בקושי הבחין בנו כשהגיש את הקפה ורק המשיך לבהות החוצה כמו מצפה לרגע בו הפצצה תנחת ישר על ראשנו.
האישה שלצידי בחנה את ציפורניה בפנים חסרות הבעה או תשוקה.
שמלתה האדומה תאמה את צבעו של האודם על שפתיה והשתפלה מטה אל מעבר לברכיה. השרוולים היו קצרים וחשפו ידיים ארוכות ורזות, כמן גם עצמות הבריח שלה שבלטו החוצה בכל פעם שכיווצה את כתפיה.
שיערה שצבעו היה כשל מדורת עצים ירד במורד גבה וסודר בקפידה.
שני אנשים זרים בדיינר בשעת לילה מאוחרת.
רק שהזרה שלצידי למעשה אשתי הייתה.
ושמה היה ג'ו.
גופה היה מושך למדיי, כך הוכיחו עיניו של הזר מצידו האחר של הדלפק שסרקו אותה מעלה ומטה, במבט חטוף הבחנתי שלמעשה נראינו דיי דומים.
החליפה המחוייטת שיוותה לו מראה של אחד מאנשי הפרסום ששלטו על השדירה החמישית, אולי באמת היה זה עיסוקו.
המבט על פניו נראה כמנסה לקרוא את הסיטואציה ביני האישה הזרה לא זרה שלצידי.
בין לגימות הקפה התקופות הוא הפשיט אותה במבטו, אם היה מעז לגשת אליה ולנסות את מזלו הייתי נסוג ומאפשר לרצונו להתממש.
איני זוכר עוד את הפעם האחרונה בה פשטתי את שמלתה והתניתי בה אהבים. 
כל זכרונותיי לאחרונה מלאים במריבות ארוכות אל תוך הלילה.
הסצנה נראתה דומה בכל פעם, אני הייתי שעון אחורה על כורסתי שבידי סיגריה מעשנת בעוד שהיא על ברכיה לפני, כועסת ושוטפת אותי במבול של מילים פוגעניות.
גם הערב הזה נפתח במריבה דומה מעט לפני שיצאנו אל הופעת התיאטרון שאליו היינו מנויים.
"אתה לא יכול להרשות לעצמך להפסיק לעבוד באילוסטרציה עד שמישהו יחליט לקנות את העבודות שלך" הייתה חוזרת שוב על המשפט הקבוע.
כמה שנאתי את העבודה הזאת, כמו רובוט מכונה המייצרת אילוסטרציות שונות לפי בקשה.
שום חזון או תשוקה, רק רשימת דרישות ומשכורת שבועית.
אני זונה של אומנות.
שכחתי לגמרי מכוס הקפה שהונחה לפני ועכשיו כבר התקררה לגמרי.
ג'ו שתתה מספר כוסות קפה בזו אחר זו, לפניה נחה כוס קפה מהבילה שזה עתה נמזגה בידי המלצר בעל הפנים הבוהות.
מילה לא הוחלפה בין הנמצאים במקום.
בעיר הגדולה והצפופה הזו הרגשתי לגמרי לבד.
משחק את הדמות הקלישאתית של האומן המיוסר.
כנראה שיש מעט אמת גם בקלישאות.
ברגע שאתחיל למכור את ציוריי אשכור דירה קטנה בצ'לסי עם חלון רחב הצופה אל הרחוב ואנהל רומן.
מאחורי פניי החתומות ראשי הפליג בדמיונות על אישה אחרת.
גופה חלק כמשי וחיוך רחב של נעורים מרוח על פניה.
צל שדיה נמרח על קיר החדר באורו של הירח מבעד לחלון דירת האהבים.
שעות ארוכות שאני רוכן מעליה, מכלה בה את בדידותי ותסכוליי.
ערוותה מפוסקת בפניי, ללא התנגדות או שבב של כעס.
לאחר מכן תניח את גופה העירום על אדן החלון, כמוצג במוזיאון שבו יחזו העוברים ושבים.
ואני אניח את כן הציור לפניי ואתעד את הרגע הזה לעולמי עד.
"בוא נזוז" הרגשתי טפיחה קלה על כתפי.
הזרה לא זרה הביטה בי בפנים עייפות.
"השעה כבר מאוחרת".
בליבי כעסתי עליה על שגדעה את חלומי בפתאומיות.
הנחתי מספר שטרות בודדים על דלפק העץ, המלצר שהמשיך לבהות אל הרחוב שבחוץ כלל לא הבחין או איחל לנו ליל מנוחה כשיצאנו מהדלת.
רק מבטו המאוכזב של האיש בחליפה בצידו השני של הדלפק ליווה אותנו כשחצינו את פינת הרחוב.
העכברוש הקטן הביט לעברנו מסמטה צרה בעודו מכרסם פרוסת לחם.
באמצע הלילה מפציץ יפני הנחית פצצה ישירות על הדיינר הקטן, גופותיהם של המלצר והאיש בחליפה נקברו עמוק תחת ההריסות.
ובבדידותי אולי קצת קיוויתי שגם אני הייתי שם איתם.