זמירת העורב

שירת הציפורים נשמעה במרחק. השמש הסתננה מבין תריסי החלון, מאירה באור קלוש את החדר החשוך.
הנערה הבלונדינית התרוממה ממיטתה, וכמו סקרה את חדרה במבטה. מבטה נעצר על השולחן. היו עליו כל הדברים הרגילים שלה, כמו ספרים, מחברות, עטים ועפרונות, מנורת שולחן ותיבת תכשיטים קטנה.
אבל היה משהו נוסף – פתק קטן ומקופל, שנח בקצה שולחן, כמו רוצה להיעלם. הנערה התקרבה בצעדים דוממים אל השולחן, והרימה את הפתק. היא פתחה אותו, והחלה קוראת.
'לסהר.' היה כתוב למעלה.
'בואי איתי, ויחד נלך לאן שתרצי. אני יודע שאת לא רוצה להמשיך לחיות בבית שלך, וכעת אני נותן לך אפשרות לשנות הכול. ברחי איתי אל מעבר להרים, אל מעבר לחיים שלך. כל שאת צריכה לעשות, זה להגיד כן.'
דמעות נקוו בעיניה של הנערה. היא כל כך רצתה לברוח, להתרחק כמה שיותר מהמקום האיום בו חיה… אבל ידעה שהיא לא יכולה. ההסכמה עמדה על קצה לשונה, אך כך גם הסירוב. סירוב יהיה מר ומתוק, הסכמה תהיה מתוקה ומרה. לא יהיה כל הבדל ביניהם, מבחינתה.
בין אם תישאר, ובין אם תלך, הסבל יישאר עמוק בתוכה. לכל מקום שתלך אליו, ההרגשה הזאת, ההרגשה הנוראה של הקושי, תרדוף אחריה.
"אני רוצה," היא מלמלה. "אני כל כך רוצה… אבל אני לא יכולה. זה העונש שלי. להישאר כאן לתמיד." כי לא משנה לאן אלך, תמיד זה יישאר, הוסיפה בליבה.
הדלת נפתחה בדממה. נער כהה-שיער נכנס לחדר בצעדים דוממים, ממש כמו צעדיה של הנערה.
"את הולכת להלוויה?" הוא שאל בטון חסר רגש, אבל הנערה הנידה בראשה. היא השפילה את מבטה מטה, אל שמלתה השחורה שלבשה, שעמדה בניגוד מושלם
לשיערה החיוור.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה, וקולה היה קר ומרוחק. הנער נאנח והביט בנערה.
"את לא תוכלי להמשיך לסבול כך רק בגלל מה שקרה, סהר. השארתי את הפתק הזה בתקווה שתביני את זה ותלכי מכאן, כי אני רואה שלא טוב לך כאן. בבקשה, אני רוצה רק שתהיי מאושרת." הוא אמר, ובקולו נשמעה תחינה עמומה, מעורבת ברגש עז של תסכול עמוק.
שתיקה השתררה בחדר. הנער עמד שם, לצדה של הנערה, וחיכה לתשובה. כל תשובה שהיא, אפילו שלילית. רק שתשיב לו. דבר מה שלא עשתה בשנתיים האחרונות.
הנערה חשבה על החיים האומללים שחיה בשנתיים האחרונות. היא חשבה על הסבל הרב שעברה, על כל הקשיים שחוותה. היא חשבה על הנער ועל בקשותיו החוזרות ונשנות, ששניהם יברחו משם, הרחק-הרחק מהסבל והקושי.
אבל ככל שהוא ביקש יותר, וככל שהיא חשבה על זה יותר, היא הבינה דבר מה שישנה את חייה, אם רק תגיד אותו. אם רק תגיד אותו לנער, ובעיקר, אם רק תגיד אותו לעצמה.
היא הביטה בפניו של הנער, שהביעו תסכול רב ומעט כעס על עקשנותה. היא נשמה עמוק, ואז, בהחלטה של הרגע האחרון, הסתובבה ונעצה את מבטה בעץ הירוק שעליו התנועעו ברוח מחוץ לחלונה.
היא התקרבה מעט לחלון, ומשב קל של רוח קרירה הכה בפניה. עורב נחת על אחד מענפיו של העץ והחל לקרקר בקולו הצורם. הנערה עצמה את עיניה והתמכרה לקרקורו הצורם, החוזר על עצמו, של העורב. ברגעים הראשונים זה נשמע כמו קרקור עורב רגיל, אבל ככל שעמדה שם דוממת יותר זמן, ככל שנתנה לקרקור העורב יותר תשומת-לב, הקרקור הנוראי הפך לזמירה. זמירה מרתקת ומסתורית, יפה יותר מכל שירה של ציפור אחרת.
הנערה נשמה עמוק שוב, ואז פקחה את עיניה והסתובבה אל הנער. היא יישרה את מבטה אליו, והביטה אל תוך עיניו.
"אני כבר מאושרת."