זכרונות

"לך מפה!" היא צועקת עליי. "פשוט תסתלק!" כל פניה כבר אדומות מכמות הדמעות שנשפכו ממנה. עוד קצת ואולי הייתה יכולה להיווצר פה שלולית קטנה שכולה עשויה רק מהדמעות שלה. היא ישבה על ברכיה מולי, כשמנסה היא להסתיר את רוב פניה עם ידייה העדינות, שלא יכלו להשיב מלחמה בחזרה ולהגן עליה. הכאב שנאגר בה כל כך הרבה זמן… והיא לא יכולה להפטר ממנו, לא משנה כמה היא תנסה, כי הוא לא יעלם, בגללי. אני רוצה להניח עליה את כף ידי, להתכופף ולחבק אותה, להזכיר לה על הזמנים הטובים שפעם היו לה וכנראה שכחה, לעלות לפחות חצי חיוך על פניה. אבל אני יודע שאני רק אגרום לה ליותר כאב ממה שיש לה עכשיו. וכשהיא נרגעת היא מסתכלת בי זמן מה ואז מתחילה לבכות עוד פעם. כאילו נזכרה בעוד סיבה בשביל להמשיך לבכות. "למה אתה לא הולך?! למה אתה לא עוזב אותי בשקט?!" היא צועקת עליי ואז מתקפלת עוד יותר לתוך צורת כדור כמו קיפוד מפוחד. לא יכולתי להגיד לה כלום… היינו רק שנינו בתוך חלל שחור וריק. כאב לי לראות אותה כך, זה גם מילא אותי בכאב. אך לא יכולתי לעשות כלום, לא לעזוב אותה לנפשה או לעזור לה… הריי בסופו של דבר, אני רק כל הזכרונות שלה…