זכרונות מימי בית הספר

היא בכתה.
הילדה הגבוהה שישבה בסוף הכיתה, ליד החלון, בכתה.
אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותה מפגינה רגש כלשהו. אולי קצת גאווה לאחר שענתה על שאלה קשה במיוחד בהיסטוריה, במדעים או במקצוע אחר. אבל זה הכל. היא כנראה האדם הכי אדיש שיצא לי לפגוש אי פעם, בכל שנותיי הרבות.
הפעמון כבר צלצל ולא הייתה מורה בכיתה. הילדים העיפו בילדה הבוכה מבט תוהה בדרכם החוצה, אל ההפסקה. אני הסתכלתי בה. הרגשתי כאילו שאני לא יכול לנתק את המבט ממנה. אחד מחבריי צעק אליי משהו וזרק עליי את הכדורגל החצי מפונצ'ר שהיה לנו אז. היו ימים, הא? הכדור פגע לי בגב. הסתובבתי, הרמתי אותו ורצתי החוצה אל משחק הכדורגל של חבריי.
אף פעם לא דיברתי עם הילדה הגבוהה שישבה בקצה הכיתה, ליד החלון.
הילדה האדישה שבכתה באחת מההפסקות של כיתה ו'.
אף פעם לא דיברתי איתה, אבל כל פעם ששמעתי את קולהּ היציב או הבחנתי בה, חשבתי על הפעם הזו שבה היא בכתה וכולם התעלמו.
גם עכשיו, שנים רבות לאחר המעשה, אני תוהה מה הייתי אמור לעשות.
אני בוחן את זר הפרחים שבתי הביאה הבוקר, כאילו התשובה מסתתרת אי שם בין החמניות.
שטויות של זקן גוסס.