זכוכית מסנוורת

חלון חדרה מבריק בהשקפה ומרהיב במוחה, כשהעננים האפרפרים משתלטים על המחשבה שהבניינים עם האורות הצהובים יסנוורו אותה עד שתתעוור ותספר לילדיה שיספרו לנכדיה על כמה שהעולם נראה אחרת כשאתה עיוור. על כמה שהיא גילתה, אולי רואים יותר כשהעיניים לא רואות היא מסבירה, באמצע כיתה של תלמידים שרק רוצים לראות עולם ללא רע אכזר נורא. היא אומרת אין דבר העומד בפני הרצון קומו מכיסאות הכלא והושיטו ידכם אל האור, האור שיצילנו מנרתיקי העור, שקולפו באכזריות העולם מגופותיהם של התנינים, המוחאים את שיניהם החדות באימתניות חורקת בשריקות דרך בשר אדם. צרחות נוראות צרחות עוולות מגיעות כקריאות לראשה כשהעננים האפרפרים משתלטים על המחשבה שאת כל זה בכלל היא חלמה.

הרי מוחה לא מאמין באמונה. אמונה שנקטפה על ידי אכזריות העולם מידיה כשרקב הייתה ילדה, ובהתה באימא מדממת על הרצפה, ריצפת הלבנים הירוקים עיניה מדברות בשבילה, אומרות לילדתה, רוצי מהעולם, רוצי, כי הוא עוד יתפוס אותך מהזנב, כשלא תצפי לו.