זיכרונות אדומים

ואני יושבת על המיטה המוצעת והנקייה.
הדמעות והדם מכתימים את המיטה ואת הדף נייר שבידי.
'זכרונות רעים נשארים לתמיד' אני כותבת בדמי את המילים עם הדף.
אני נועלת את הדלת ומוציאה קרטון נעליים אדמדם.
אני פותחת אותו ומניחה את הדף,על ערימה של כעשרה דפים עם כיתוב דמי.
הדמעות ממשיכות לנבוע מזוג עיניי השקועות והתשושות.
אני מביטה במראה ומנסה להבין מה לא בסדר בי.
אני לא מבינה.
'מה לא בסדר בי?!' אני צועקת בראשי הכואב,מחזיקה את עצמי מלנחות על המיטה.
לא משנה כמה אני מנסה אני מתמוטטת על המיטה ומדממת למותי.
הורידים שלי פתוחים ומדממים.
לא היה בי הכוח לעצור את הדימום.
גופי נחלש.
עיניי נעצמות באיטיות וזהו.
הכל שחור.
הכל טוב.
_
אני מתדפקת על דלתה של ביתי.
"היילי?" אני שואלת ולא שומעת אף קול בודד.
"היילי? את כאן?" אני דופקת ביותר כוח כך שהצליל שבוקע הוא רם יותר.
אני נבעתת ומבוהלת.
אני מנסה לפתוח את הדלת בחסור הצלחה.
אני עושה מהשהו שנשבעתי שלא העשה אלא במקרה חירום.
אני לוקחת את סיכת הראש מהסלון ופורצת את הדלת.
שנייה לאחר מכן,אני כבר פורצת בבכי.
אני משתופפת לגופה חסרת החיים של היילי.
מניחה יד על חתכיה.
מביטה בקופסת הנעליים שבצד.
אני פותחת ודומעת.
"היילי!" אני צועקת בבכי אבל אני יודעת שזהו,היילי מתה.
אני לא מוכנה לקבל את הבשורה והדמעות לא עוזבות אותי.
היילי מתה,וזה לא יחזור לעולם.