זיכרון שנשרף.

היא הביטה בלהבות המתפצחות. זיכרון נורא צף ועלה מעל פני השטח.
היא נזכרה ביום המר ההוא, היא ישבה על עץ האלון ליד השדה רחב הידיים, צרחה ראשונה השתחררה בדממת הלילה. היא הביטה אל הכפר הקטן שנפרש מתחתיה, אור ראשון נגלה על בית החולים המרכזי, ריח חריף של עשן הגיע לאפיה הקטן והמנומש. אחריו נשמעה עוד צרחה. היא הביטה במחזה הנורא ששטף את הכפר שלה, אנשים נשרפים לנגד עיניה הגדולות והתמימות. עוד אור ריצד בקצה השני של הכפר, ואחריו עוד אחד, עיניה התרוצצו אל עבר ביתה, שבו הוריה ואחיה הגדול נחו. צרחה מקפיאת דם נשמעה, הפעם מוכרת. הבית התחיל לעלות בלהבות, וכך גם הבית שלידו, ואחריו.. הבית שלה.
היא צרחה, וכמעט נפלה מהענף הגבוה, אך כבר לא היה אכפת לה. כאב דקר את ליבה, אפילו שלא הבינה מה קרה באותו רגע.
כל הכפר בער, להבות ניצתו אל שמי הלילה האפל, היא לעולם לא תשכח את היום הנורא ההוא, את ריח הפיח והאפר, את הגשם הנוצץ שהבריח את הלהבות,
היא לא תשכח, שירדה מהעץ במהירות, ורצה אל בית הוריה.
היא לא תשכח, את המראה הזוועתי שחיכה לה שם, הוריה שחורים מפיח, חלק מאיבריהם אינם עוד. היא זכרה את הצרחה של אחיה הגדול, ואת גופתו הדוממת מכוסה ברהיטים שבורים ומתפוררים.
היא לא הבינה מה קרה באותו לילה, היא הייתה עוד צעירה, בת 7 לכל היותר.
הכל היה נראה לה כמו חלום בלהות מין העבר.
דמעה נזלה מלחיה, שובל מלוח נוצר. היא לעולם לא תשכח את היום הזה, לעולם לא תשכח.
מאותו לילה נורא, כל יום היא נזכרת בהם, בוכה על החיים שנלקחו מכל אנשי הכפר.
האנשים, חסרי האונים נגד האש האכזרית, האנשים, חפי הפשע.