זה שחלק את הכאב

היא הייתה נבוכה, סגורה. ידעה שזהו הרגע שהיא צריכה להיפתח. הוא ישב לידה והסתכל עליה, מבטה מופנה כלפיי ידיה ששיחקה איתן. דקות של דממה, הוא חיכה, חיכה בשבילה. היא הפנתה את מבטה ישירות אל עיניו, והיא ידעה שהיא אותו אוהבת, ואין לה ברירה אחרת.
אני צריכה להיות פגיעה, אני צריכה להיות נוכחת, להיות נוכחת בסיטואציה, להיות ביחד איתו, ולא עם המחשבות שרצות לה בראש, המחשבות שמזכירות לה שהיא בחיים לא תהיה אהובה, את לא מספיק טובה.
אבל היא ידעה, שאיתו זה אחרת, הוא מראה לה צד שכן שווה להילחם, ששווה להגיד תודה בכל בוקר, ואולי הגיע הזמן להרדים קולות שיצרה במוחה.
היא סיפרה לו על הצלקת בידה. זה אבא שלה חתך אותה שהייתה נערה.
היא נזכרה שברגעים אחרי היא רצתה פשוט להירדם, ולא לקום, היא בכתה לאלוהים שיקח אותה לצידו, שאין לה כוח יותר לסבול. וכל פעם שפגעו בה היא יצרה לעצמה עוד קול בראש שלא נתן לה סיבה לחיות.
היא הסתובבה בעולם עם המון משקעים שהכבידו עליה, עם המון כאב שזורם בדמה, עד שהיא נהייתה אדישה, כלום כבר לא כואב לי, שום דבר לא יכאב כי כבר הכאיבו לי מספיק בשביל שכבר לא יהיה לי אכפת. התאכזבתי כל כך שכבר שום דבר לא יפתיע אותי, קמה הולכת ורק מחכה לרגע שיקחו אותי מהעולם הזה.
עד שהיא הכירה אותו, זה שחלק את הכאב.