זה רק חלום

שקט, שקט מדיי. אין אפילו רשרוש קטן באוויר. אני יושבת עם משפחתי בסלון ואף אחד לא מוציא הגה מהפה, דממה. לפתע נשמע צלצול טלפון, אני קמה ועונה ואין אף קול שעונה לי מהקו השני. אני מנתקת וחוזרת לשבת כשהטלפון מצלצל שוב. אני שוב עונה והפעם אני שומעת רעשים מוזרים. אני מנתקת מיד ובפעם השלישית כבר לא עונה. השעה 12 בצהריים ואין שום רעש. לפתע נשמעת דפיקה בדלת ואין שם אף אחד. לאחר דקה בדיוק נדלקו האורות בסלון בו ישבנו ואף אחד לא הדליק אותם. המשפחה שלי לא זזה הם לא מדברים ולא זזים ממש כמו פסלים ואני מנסה לשבור את הדממה. "מה הולך פה?" אני שואלת בבהלה ואף אחד לא עונה. אני רצה לחדר שם אני מוצאת טיפות של דם על הרצפה ושום זכר לאחי התינוק שישן שם. הוא ברח. הוא לקח אותו וברח, הוא נמלט ממני. אני יוצאת מהבית ומחפשת את עקבותיו אבל לא מוצאת דבר. הרחובות ריקים לגמרי מאדם ואני עוברת רחוב אחר רחוב בכדי לחפש אותו. עם הזמן אני מפחדת יותר ויותר בכל פסיעה שלי מרגישים את הפחד שעובר בי. אני מפרה את הדממה וצועקת. לפתע ניגשת אליי אישה זקנה וצוחקת, רק צוחקת. אני מתרחקת ממנה וממשיכה לחפש את עקבותיו. אני מגיעה לאחת הסמטאות ומוצאת את אחי התינוק על הרצפה כאשר דם יורד ממנו בכמויות. זה מאוחר מדיי הוא מת הוא לא יחזור עוד.
אני חוזרת הביתה והמשפחה עדיין נמצאת בסלון באותה התנוחה בה ישבו קודם "הוא מת" אני אומרת ואף אחד לא משיב. אני הולכת לחדר וטיפות הדם נעלמו. אני חוזרת לסלון והמשפחה שלי איננה. לפתע הרחובות מתמלאים אנשים ונשמע קול כולם ממשיכים לחיות כרגיל. דלת הבית נפתחת זה אבא שהגיע הביתה. "אבא מה הולך פה? הוא מת הוא מת הבן שלך מת אח שלי למה אתה לא מבין??" אבא שלי פוסע לכיווני כשאמא נכנסת עם אחי התינוק בידיה. "מה הולך פה? איך זה בכלל הגיוני? אני ראיתי אותו מת!" אני מתחרפנת לא יודעת מה לעשות מה קורה פה. "מי מת? מותק ישנת המון זמן חיכינו לך ולא התעוררת אז הלכנו בלעדייך, תבואי לבילוי הבא" אמרה לי אמא ונרגעתי מסתבר שהכל היה חלום.