זה רק אני לא את

נער ישב על ספסל שחוק באמצע פתחו של יער חורק וחשוך בו איש לא עבר וברק אין האיר יושב לו הנער לא חושב, כרגיל.
חברתו מגיעה ומתישבת ליידו והם מדברים על מחר, אתמול והיום ואמא ומשקיפה מהבית על היער העצום וכוחו של סיפור בלהות ישן נשקף בה בבירור.
הנער פותח בשיחה לא קצרה על רצונו לעזוב את הבית כמעט בלי ברירה וחברתו ישבה בוכה הוא ניחם אותה על חיקו ורעש די חזק נשמע מבטנו.
מכת ברק חזקה הכתה בנער ולקחה אותו למעלה, לא ברור אם אל לב האדמה ונשמתו קבורה להלאה מתיפחת על קיברה.
'אני לא מאמינה בניסים' כך היא כתבה על אבנו והיא חזרה לשבת ביער והפעם לא מרצונו ועכשיו זה לא רק 'אני ואת' היום.