זה נגמר.

חיפשתי במבטי את ג׳ון, מאחורי הוילונות הסגולים החלקים. הבטתי בההמון הרועש. כולם לבושים באדום ושחור, מוכנים לנאום הגדול.
לפתע יד נחה אל כתפי.
״את מוכנה?״ שאל הקול.
הסתובבתי לראות מי זה, ולהפתעתי ראיתי את ג׳ון.
״אז לא ברחת לי,״ אמרתי בהקלה.
הוא הביט בשעונו ולחש באוזני ״בהצלחה,״
״תודה.״ עניתי, אך הוא כבר נעלם. התיישבתי בכיסא הסמוך, מנסה לשנן את הטקסט.
״שלום לכולכם, תודה רבה שהגעתם, אני מעריכה את זה מאוד. אתם בטח מצפים לנאום קודר, אך זה לא יקרה, לפחות לא היום.
התכנסו כאן היום, כדי לדבר על המקרה שקרה היום. טרם קברו את הגופות שנפגעו, אבל כולכם יודעים מי אלה.״
חיפשתי במבטי את ג׳ון, וראיתי אותו מתקרב לדלת, לעבר היציאה.
מה הוא עושה? חשבתי לעצמי. מה שלא לא יהיה, אני צריכה להמשיך.
"אנדרו, ניקולס וברט כבר לא יהיו פה איתנו.
לא יתהלכו במסדרונות, לא ילמדו בכיתות.-״
נער גבוה שאינני מזהה מצביע.
״כן?״ אני נותנת לו את רשות הדיבור, מעבירה אליו את השרביט.
״איך הם מתו?״ הוא שואל.
״זה עדיין לא ידוע..״ אני מהססת, אבל בקהל זה כבר הוחלט.
׳רצח..׳ הם לוחשים. ׳ג׳ון הזה רצח אותם.׳
הדמעות מאיימות לפרוץ מעיני בלי סיבה.
״זה לא הוא!״ אני צווחת למיקרופון, מרגישה את האדמומיות עולה על פני.
הם ממשיכים ללחוש. ׳גון רוצח..׳
״די! תפסיקו!״ אני צורחת, והדמעות מציפות את פני, ממלאות את פי במי מלח מגעילים.
אני יורדת מהבמה, רוקעת ברגלי.
״ג׳ון לא עשה את זה!״ אני מסבירה לאוויר.
אני מתיישבת על הרצפה במסדרון, ובוכה ובוכה.
״מה זה היה? למה הגנת עליי ככה?״ שואל ג׳ון, שצץ פתאום מבין הצללים.
״כי..״ אני רועדת, ״כי אני אוהבת אותך.״
אני עולה, מצפה לנשיקה שלה חיכיתי כל כך הרבה זמן.. אך הוא מסיט את ראשו.
״אלי.״ הוא לוחש אליי. ״אני מצטער.״
הוא שולף מהכיס סכין ארוכה ומסובב אותה בידו.
״זה נגמר.״