זה נגמר

הושטתי את רגלי קדימה, מהססת, מפחדת לא להצליח אך עוד יותר מפחדת לא לנסות. אצבעות רגלי היחפה נגעו-לא-נגעו במשטח החלק כמראה, יוצרות אדוות עדינות. הייתה לי תחושה בסיסית שהפעם אצליח, אבל היא נכחה גם בכל שאר הפעמים. רגלי חזרה אחורה כמעט מתוך אינסטינקט. ידעתי שאני חייבת להאמין כדאי להצליח, זה היה ברור, אבל לא הייתי מסוגלת. פחדתי יותר מדי. אבל כבר אין דרך חזרה.
"עכשיו או לעולם לא," לחשתי לעצמי, מפחדת שה'לעולם לא' יגיע מוקדם מהצפוי. הושטתי את רגלי בפעם השנייה, פחות מהססת ויותר בטוחה, וניסיתי, ניסיתי בכל כוחי, להאמין שהפעם אצליח. ברגע שרגלי נגעה הנוזל הצלול קפא, והייתי מאושרת. הרגשתי התרוממות רוח שכמותה לא הרגשתי בחיי, הרגשתי שאני מסוגלת לעוף. העברתי לאט לאט את המשקל והרמתי את רגלי השנייה, מחייכת חיוך גדול כשגם תחתיה קפאו המים. התחלתי לרוץ יותר ויותר מהר, רוצה להגיע לקצו השני של האגם במהירות האפשרית.
נפלתי. מתחת לרגלי כבר לא היה קרח, אלא מים. מים צלולים, שלא מסוגלים לשאת את משקלי.
בהתחלה לא הייתה תחושה, לא קור ולא חום, לא כאב ולא פחד, רק אכזבה. האמנתי שאני יכולה, באמת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק. נכשלתי, כמו כל השאר. אני חשובה כמתה.
אחרי שחלפה המחשבה, הרגשתי את הקור. קור עז כל כך, בולט כל כך, קור משתק, חודר עצמות.
אחר כך בא הכאב. כאב נוראי, מעוור, שסילק כל מחשבה, כל הסחת דעת, ולא נותר לי אלא להתרכז בו. היה לי קר כל כך שזה שרף. כאילו טבלו אותי במדורה. הכאב הוא הכל.
ואז… אז הרגשתי את הפחד. פחד עמוק, תהומי, פחד טהור שמילא את מוחי, פחד שמרגישים פעם אחת בחיים. ואחריו, לא מרגישים כלום.
ידעתי שאני עומדת למות, ידעתי את זה בוודאות כמו שאני יודעת מה הוא שמי. זו הייתה המחשבה היחידה שהצליחה לחדור למוחי, וכל כך פחדתי.
הרגשתי איך הפחד משתלט עלי, מאפשר לכאב ולקור ולתחושת השרפה להתפשט בכל גופי.
ואז… שלווה. שקט. ביטחון. ההקלה שהביא איתו השקט הייתה כל כך פתאומית, עד שלרגע רציתי שיחזור הכאב. נבהלתי.
זה נגמר.