זה לא משנה

הן פשוט שוכבות שם, באופן קבוע. נעולות, עזובות, מלאות כאב וצער מהשנים שחלפו.
הן לא יודעות איזה יום היום, או מה השעה. זה לא משנה. אחת מהן שמעה אותו אומר פעם שהזמן הוא התרופה לכאב. אבל לא בשבילן. הזמן הוא האויב הכי גדול שלהן. כשהזמן עובר, הן יודעות שאחת מהן תכאב שוב בקרוב. הן כולן באותה צרה, באותו ארון של ייסורים, על התפר בין ייאוש לשיגעון. הן יודעות שהוא יבחר אחת, כמו בכל יום. הוא יבחר את זו שתתחשק לו באותו הרגע. את זו שתבוא לו טוב בעין. את מי מהן הוא יבחר לנצל הלילה? את מי מהן הוא ירמוס, יכתוש, יקרע לגזרים בהיסח הדעת לטובת סיפוק יצריו? מי מהן תצטרך לחוש על גופה את מגע עורו המטונף, שוצף הרשע? זה לא משנה. אם זה לא תורן הפעם, הוא יגיע במוקדם או במאוחר.
ישנם אנשים, שאני נוהג לקרוא להם סלמונים. הם אוהבים ללכת נגד הזרם, להילחם מול דעות מלאות רציונל על מנת להתסיס את הסובבים אותם. הם טוענים שהן נהנות מזה, וזו הסיבה שהן ממשיכות לספוג את אכזריות מפגעיהן. למרבה המזל, הן לא שומעות את הסלמונים. הן מבודדות מהעולם החיצון, לא שומעות את הואקום הזולג מפיהם.
הוא הולך ברחוב כאדם מן המניין. אהוב על חבריו, אחד מהמצטיינים במשרד, נשוי ואב לשני ילדים.
ספק אם הוא עצמו מבין את חומרת מעשיו. ישנם רבים כמוהו. מבחינתם זהו צורך בסיסי שאין דרך אחרת למלא.
היום, מוחו השטני התלבט במי לבחור. הוא שם פעמיו לכיוון הכהה ביותר מהחבורה, השחורה, אך שינה את דעתו ברגע האחרון. הוא בחר בעבה יותר, השמנמנה, זו המלאה במקומות הנכונים.
"הפעם עדיפה לי מגבת גדולה יותר", הוא חשב לעצמו.
כנראה כדי לנגב את הדם, מהפצעים שהותירה לו הבחורה שהוא אנס הלילה.