זה לא מה שזה נראה

שחור, רעש רגיל של אוטובוס, אנשים שמדברים בלחש, הם בטח נחמדים רואים לפי קולם.
לפי הקול אני מדמיינת אותם אחד -אחד, אחד יושב לידי, מדבר בפלאפון, כועס.
מדבר בקול גס אבל לא לאו דווקא רע, אני רואה את קולו הוא חמים אבל הכעס מרעיד אותו,
הוא בחור יפה אני מרגישה את זה.

עצירה,
מקום לא ידוע,
ספק אם קרה משהו רע, או ספק אם פשוט התקלקל האוטובוס, דברים נוטים להתקלקל..
הבחור לידי קם והולך, צעדים של אנשים, אני רואה אותם יורדים אחד- אחד מהאוטובוס לפי הקול.
אני מרגישה בדידות, השקט הוא הבדידות שלי.
כשאני לא שומעת אנשים סביבי אני מפחדת, איך לא?
אם אין צלילים כלשהם -האם בכלל יש מסביבי משהו?
"היי גברת, למה אינך יוצאת?"
"איני יודעת לאן"
בחור מושיט לי יד, עוזר לי לצאת. אני רואה אותו מחייך לפי קולו שומעים כך.
אני יורדת מדרגה.
זהו, ירדתי מהאוטובוס לפניי משב רוח נעים, אני רואה שטח גדול עם דשא, הרוח סיפרה לי כך.
אני ממששת את האדמה, לחה, ירד גשם, אני מריחה את הריח הרענן של אחרי הגשם, האדמה נושמת מתחת לרגליי.
על ידי עוברים אנשים, נזהרים שלא לדחוף אותי בטעות.
אומרים "סליחה" ליתר ביטחון, אני כבר לא בודדה, קולות רבים של אנשים מציפים אותי.
כולם כ"כ נדיבים, עוזרים לי לקרוא את הכתוב, משמשים לי לעיניים, השחור שבעיניי נעלם בזכותם.
פעם, אני הייתי משמשת לעיניים של מישהו אחר, אני עדיין זוכרת את האותיות של העברית, יפות ועגולות, אבל בעצם אני עדיין יכולה לראותם, מצוירים בדמיוני בצורה מושלמת.

אני שומעת קול מוכר, אותו בחור שישב לידי באוטובוס,
אני כבר יודעת עליו כ"כ הרבה כאילו נפגשתי איתו פעמים רבות,
הקול מספר לי את זה,
הוא מספר לי הרבה מאד, יותר ממה שאי פעם הראיה יכלה להראות לי.