זה לא בסדר.

הוא נכנס לחדר הפסיכולוג.
כמו כל שבוע, רציתי לרוץ אליו, לחבק אותו, לשאול מה שלומו, אבל היה אסור לי. אני כאן רק כדיי לצפות.
"שלום אדוארד, מה שלומך היום?" אמר דוקטור אגמס וסימן לו לשבת.
אד התיישב ולא ענה.
"איך עבר עליך השבוע?" המשיך הדוקטור. "עשית את התרגילים לפני השינה?"
"עשיתי. זה לא עבד, חזרו לי הסיוטים על… עליהם." הוא ענה בקול שקט.
"אני מבין. מלחמה זאת טראומה רצינית. יש לי רעיון, אולי תספר לי עליהם קצת. איך הם נראו, איך הם היו, איך הם מתו."
אד התכווץ בכורסאתו. אני הרגשתי כאילו נתנו לי בוקס בלב.
"אוקיי," הוא אמר והתחיל לספר. "אז יש את ג'ון. הוא נמוך ממני בערך בראש-"
"היה. הוא היה נמוך ממך בראש," תיקן הדוקטור.
אד הביט בו במבט אטום והמשיך.
"והיו לו עיניים כחולות ושיער שחור. הוא תמיד הצחיק אותי וידע איך לעודד אותי. הכרתי אותו בכיתה ח'. בתיכון הייתה לנו תקופה שכל יום שיחקנו ביחד משחקי וידאו, הוא היה גיימר. הוא מת ראשון, מכדור בראש."
"זה בסדר," אמר דוקטור אגמס. "תעבור לשאר."
"את אריק ודן הכרתי רק בצבא, אבל ישר התחברנו. הם היו תאומים. לשניהם היו עיניים חומות ושיער ג'ינג'י והם היו מאוד גבוהים, אולי מטר תשעים ומשהו. למרות המראה הדומה, הם אהבו דברים שונים לגמרי. אריק כל הזמן התחיל עם בחורות ויצא למועדונים, בעוד שדן העדיף לשבת בפארק שקט ולקרוא. דן מת כמה דקות אחרי ג'ון ואריק מת שבועיים אחרי."
אד שתק.
"היו ארבעה, נכון? מי הרביעי?" שאל הדוקטור.
התקרבתי כמה צעדים אל אד. רציתי ללחוש לו את כל מה שהיה לי לומר לו. והיה הרבה.
הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך. "האחרון הוא גיא. הוא היה בגובה שלי, עם שיער שטני ועיניים ירוקות. הכרנו בכיתה י' ו… והחשבתי אותו לחבר הכי הכי טוב שלי." העיניים של אד התמלאו דמעות. רציתי לבכות איתו.
"אהבנו את אותם ספרים ושנאנו את אותם אנשים. תמיד אמרנו שזאת מהות החברות. הוא מת בדרך הכי גרועה שיש, הוא מת גיבור. אני הייתי שם כשזרקו עלינו את הפצצה, ראיתי אותו צועק לנו לרוץ ומשתטח עליה, מציל אותנו. הוא היה טיפש ודפוק והדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.
אנ… אני… קצת התאהבתי בו. ראיתי בו קצת מעבר ל… לחבר טוב. הינה, סוף סוף אמרתי את זה."
את זה לא ידעתי. זה שבר אותי. רצתי אל אד.
"אני ממש כאן! אני ממש מצטער אני אוהב אותך גם ואני לעולם לא רציתי שתרגיש ככה. אולי אני מת אבל אני כאן, אני איתך." באתי לחבק אותו אך כמובן שהידיים שלי רק עברו דרכו. הוא בכה ואני בכיתי איתו, יודע שאין שום דרך שאני אוכל לעזור.
"אני מתגעגע!" המשכתי לצעוק לו באוזן. "אני מתגעגע לצחוק שלך,אני מתגעגע לחיוך שלך, אני מתגעגע אליך כל כך!"
הוא לא שומע אותי. הוא לא יכול לשמוע אותי.
הדוקטור כיחכח בגרונו. "הבכי טוב. תוציא את הכל, זה בסדר."
"זה לא בסדר!" אמרנו ביחד אני ואד. הוא בשקט, אני צועק.
"זה לא בסדר…" המשכתי למלמל. "זה לא בסדר… זה לא בסדר…"