זה כלום. סתם משהו חסר חשיבות

זה כלום, חסר חשיבות. זה סתם משהו שהתחיל ממילה אחת, קטנה ומסכנה.
זה כלום, סתם מכתב שכתבתי לעצמי. מכתב חסר חשיבות והיגיון, הרי אם היה בו היגיון, הייתי מוצאת אותו, לא כך?
זה כלום, זו רק שטות אחת גדולה. אז למה לעזאזל אני עדיין ממשיכה לחשוב על זה?! למה להשלות את עצמי לדברים שלא קרו? לדברים שאני לא רוצה שיקרו. למה אני משקרת לעצמי?
מוזיקה, חיבור מופלא של כמה תווים שיוצר מנגינה עדינה ונעימה לאוזן, משהו שאנשים מוכנים לשלם עבורו כדי לשמוע אותו בלייב, מקרוב…
ואני טובעת עמוק אל בין הצלילים והמילים, מרגישה איך הם סוחפים אותי, מרחיקים אותי ממה שהכרתי ומפגישים אותי עם מציאות שונה.
טובה יותר.
זה כלום. זה רק השקט, והפעם הוא לא צורם, לא מעיק או גורם למבוכה; הוא מתקבל בברכה ומעלה חיוך, גורם לי להיזכר מה אני אוהבת בו.
את התחושה הזאת שאני יכולה לשמוע את עצמי.
זה היה משהו, משהו חשוב מאוד כנראה אם העזתי להקדיש לו זמן כה רב. אז למה עכשיו אני חושבת אחרת על זה? מה גרם לי לשנות את דעתי?
זה כלום, סתם גיבוב ענק של שאלות ללא תשובה. של שאלות שאיש לא רוצה שיפתרו, רק שישארו בגדר תעלומה.
אך אם…
אם הייתי לוקחת יוזמה פעם, סתם נניח, ופועלת, מראה את מה שאני רוצה במת, שאנשים יכירו וידעו מי אני באמת, למה זה היה גורם? האם זה היה משנה משהו?
האם זה היה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי עכשיו?
מי יודע.

זה כלום, כן, בטוח, זה כלום, רק כלום. אבל אולי אני סתם מנשה לשכנע את עצמי? ועל מה אני חושבת בכלל? למה ראשי עמוס פתאום בכל כך הרבה מחשבות שלא היו שם קודם?

אה, הבנתי.
רציתי לשנות משהו, רציתי לנסות להיפתח יותר; אך תמיד, תמיד יהיה את האני הזה שידחיק אותי, ההוא שאני לא יכולה נגדו, כי הוא כל כך הגיוני וצודק, כי הטיעונים שלו תמיד חזקים יותר משלי.

אמא שלי לא מבינה אותי. היא לעולם לא תבין למה אני נשברתי עוד ממזמן, ושום דבר לא יוכל לאחות את השבר שלי.
היא לעולם לא תראה בי את הצד השביר והביישן, אלא תמיד את הצד החזק והקשוח, ההוא שתמיד היה צריך להגן על עצמו ולכן עבד קשה יותר.
היא כמעט תמיד תבחר בשבילי את הכל. אולי אפילו את מה שעוד אהייה.
אולי זה השבר שאני חושבת עליו כל כך הרבה. אולי זה מה שניסיתי תמיד לתקן. את השבר הדפוק הזה בליבי. את הצד הרכרוכי שלי.

זה כלום. זה סתם משהו חסר חשיבות. עוד אחד מאלה שאני נוהגת לכתוב לעצמי, ולמה?
איני יודעת. אולי כדי לנחם את עצמי, אולי בשביל להיזכר כמה הפורקן שביומן עזר לי, אולי אפילו סתם כדי להעביר את הזמן.
אני לא יודעת, אני רק יודעת שזה כלום, סתם משהו חסר חשיבות.