זה התקווה.
זה הדמעות שגורמות למועקה שבלב לצאת.
זה העצב שגורם לדיכאון להתפשט.
זה האבן שתקועה ולא מצליחה להחליק פנימה.
זה הגוף שכבר ויתר להילחם,
והרים ידיים.
זה השינון של המילים הלוך ושוב,
מחלחלות בקירבי וצובטות את הלב.
זה האגו שלא מוותר,
וכול פעם מתנפח עוד יותר.
זה הפה שדיבר בזמן הלא נכון,
במקום הלא נכון.
זה הזיכרון שלא רוצה לשכוח,
רק בורח מהמציאות.
זה השנאה שמפעפעת, ומתפרצת בין רגע.
זה התסכול שלא פוסק לשניה, ורק מחמיר.
זה התקווה שזה יעבור,
כמו בכול יום.
תגובות (3)
אהבתי, יש בזה משהו אמיתי ונכון :)
אני בעד ספיר,והמשכתי לכתוב את הסיפור….
אני בעד ספיר,והמשכתי לכתוב את הסיפור….