זה היה הסוד שלי..

זה היה הסוד שלי.
עכשיו הוא כבר לא יהיה יותר הסוד שלי.
עכשיו, הוא כבר לא יהיה סוד בכלל.

* * *

המחשבות במוחי החלו להתרוצץ והתחלתי לטבוע בתוך מוחי שלי.
התחלתי להזיע ולרגע חשבתי שהכל טעות, שאיני צריכה לעשות את מה שאני רוצה וצריכה לעשות, שזהו סתם חלום רע ושאני עוד דקה אקיץ ממנו ואבין שזה היה רק סיוט.

אבל זה לא. זאת המציאות. ולא רציתי להתנער ולהגיע אליה. רציתי להישאר באשליות. רציתי להמשיך להזות. אבל ידעתי שזה לא יקרה.

* * *

החבר שלי מזה שנתיים, יהונתן, עמד לצידי בכל דקה ודקה. מהרגע הנוראי ההוא, לרגע הקשה הזה.
הרגע הזה, שבו התחלתי ללכת לקראת הבמה, בכדי לספר לכולם את מה שהיה הסוד שלי ולעולם כבר לא יחזור להיות כזה, היה הרגע הקשה ביותר אך גם הקל ביותר שעודני זוכרת מכל ימי חיי.

"תלמידים וצוות מורים והנהלה, כינסתי אתכם כאן היום בכדי שכולנו נתוודע לסיפור אישי, של תלמידה אחת, אשר היה לה האומץ לבוא לעמוד בפניכם ולספר את סיפורה. אני איני בטוחה, שאם הייתי אני צריכה לבוא ולספר סיפור כה אישי בפני קהל כזה, בגיל צעיר שכזה, הייתי מצליחה לעשות זאת בביטחון ועם אומץ כה רב. לכן, אני אבקש מכל מי שנוכח כאן באולם, לכבד את המעמד. תודה".

המנהלת סיימה לנאום, ועכשיו זה היה חייב להיעשות. עכשיו הייתי חייבת לעלות לבמה, בין אם אני רוצה ובין אם לאו, ולספר את הסיפור. לאט לאט, עקרתי את עצמי ממקום ישיבתי והתחלתי ללכת לעבר הבמה. תוך דקות ספורות כבר עמדתי ליד המיקרופון. כבר יכולתי לשמוע לחשושים מכל קצוות האולם. ויכולתי לשמוע מה נאמר באותם לחשושים. לרגע, זה הרתיע אותי. אך ישר התעשתי, התקרבתי עוד קצת למיקרופון והתחלתי לדבר.

* * *

"היי. אני בטוחה שכולכם, או לפחות רובכם, מכירים אותי. אז מי שלא יודע, אני רוני ואני לומדת בכיתה ט'. עד לפני שלושה חודשים, החיים שלי היו רגילים. כמו של כולכם.
ואז, התחילו כל הסיבוכים. יום אחד במהלך הקיץ הרגשתי ממש רע, והתחושות האלה לא עברו במשך שבוע. אני ומשפחתי היינו אבודים. מה קורה לי? מה יש לי?
אז החלטנו ללכת לבית חולים ולעבור בדיקות. עברו מספר שעות ארוכות מאוד.. ובכל שעה שעברה, ההרגשה הרעה רק הלכה והתגברה.. וידעתי שהתוצאות לא באו לבשר טובות. הרופאה לא ניסתה לרכך את הבשורה ולא הקדימה תרופה למכה.. היא פשוט אמרה את זה ישירות: 'לרוני נשארו רק חודשים ספורים לחיות.. אם לא שבועות. היא במצב קריטי ביותר. יש לה סרטן. והוא במצב מתקדם מדי בכדי שנוכל לעשות כל דבר. הגרורות כבר התפשטו כמעט לכל הגוף, והסיכוי לניתוח ולהצלחתו הוא קלוש ביותר. לכן, אנחנו מציעים לכם להישאר ביחד בחודשים הקרובים. לתמוך אחד בשני ובעיקר ברוני. ואת, רוני, רק תשמרי על עצמך ואם תצטרכי מישהו שיעביר לך את הכאב, את תמיד מוזמנת אלינו לכאן ונטפל בך עד שהכל יעבור'.

ובאמת, הזמן עבר, והמצב רק הלך והחמיר. היו שבועות שכל לילה הייתי 'מבלה' במיטה בחדר המיון, כשמחוברים אליי אינספור צינורות ועירויים. לפעמים היו עוברים עליי לילות יותר טובים אז הייתי נשארת בבית, תקועה במיטה שלי, כשמסביבי מכרכרים בלי הפסקה ההורים ולא נותנים לי מנוחה.. אבל בתכלס, תמיד ידעתי שזה רק מדאגה ואהבה. אבל לפני חודש בערך, כשהבנתי שהתאריך 1 בספטמבר מתקרב, ידעתי שאני כבר לא אוכל לשמור את זה לעצמי. וידעתי שאני אהיה חייבת את זה לעצמי. לספר לכם, לפני שאני כבר לא אהיה כאן יותר". התחלתי לבכות, ולאט לאט גם לקרוס. מבפנים החוצה. ולרגע חשתי מין חולשה שכזאת, שכמעט ונפלתי על הבמה. אז לקחתי לגימה מכוס המים שהייתה לידי, נשמתי שלוש נשימות עמוקות והמשכתי. "ועד עכשיו, זה היה הסוד שלי. אבל מעכשיו הוא כבר לא יהיה הסוד שלי, והוא גם לא יהיה סוד בכלל. ואני רק רוצה לבקש מכם… אל תזלזלו במי שאומר לכם שצריך לשמור על עצמכם כי הכל יכול לקרות.. כי הנה, אני עובדה לכך. ואל תשתמשו במשפט ' תחיו כל יום כאילו היה האחרון' כי זה לא עוזר ולא מקל. פשוט תחשבו כמה החיים הם יקרים וחשובים, וכמה ברי מזל אתם שניתנה לכם האפשרות לחיות. תחשבו.. תחשבו על היקרים שלכם שסובבים אתכם, ועל כמה שלהם יהיה קשה אחרי שתלכו רק בגלל שלא שמעתם בקולם ורק בגלל שלא דאגתם לעצמכם. פשוט… תתמכו אחד בשני, תהיו שם בשביל אחרים ותתחילו לחיות את החיים כמו שצריך כי הם קצרים מידי".

במילים האלה סיימתי את הסיפור שלי. ולאט לאט התחלתי ללכת לכיוון יהונתן, ואז ראיתי כי כל החברות שלי עומדות שם, בוכות ולא מאמינות שעוד מעט אני כבר לא אהיה כאן.

* * *

עברו כמעט חודשיים שלמים. חודשיים שלמים שבהם ביליתי עם יהונתן ועם החברות שלי. חודשיים שבהם הלכתי לסרטים, ולארוחות במסעדות, ולמסיבות, ולמפגשים..
אלה היו גם חודשיים שבהם היו לילות שבילית שוב בחדר המיון עם כל הצינורות האלה שמחוברים אליי, ועם הצוות הרפואי שעורך לי בדיקות בלי סוף.

אלה היו חודשיים שבהם הייתי אני יותר ממה שהייתי בכל 15 השנים שבהם חייתי.

ואז יום אחד פשוט הפסקתי. הפסקתי להיות הבת של ההורים שלי, והפסקתי להיות החברה של יהונתן, והפסקתי להיות חברה לכיתה של כל הילדים בט' 1, והפסקתי להיות התלמידה של כל המורים בחטיבה, והפסקתי להיות הרבה דברים.
הפסקתי להיות רוני.

אבל זה היה רק מוחשית. כי המשכתי לחיות דרך כל כך הרבה אנשים אחרים.