זאת רק ההתחלה

היום, זהו היום הגדול לו חיכיתי כל-כך, או שליתר הדיוק חששתי מבואו.
היום, לאחר 20 שנה וכמעט 25 יום, דלך הברזל הגדולה תיפתח ואני אראה אור יום, אותו אור יום שמזמן לא הזדמן לי לראות. במהלך הקצת יותר מה-20 השנה האחרונות, היה לי הרבה זמן לחשבה וערעורים, היה לי הרבה זמן לעשות "חושבים עם עצמי", או כמו שרבים וגדולים מימני, וככול הנראה גם חכמים בהרבה מימני היו אומרים "סגירת מעגל", למרות שלדעתי אין הרבה הגיון בביטוי הזה, למאן האמת יש בו יותר חוסר הגיון מאשר הגיון.
אם תחשבו רגע על הביטוי הזה, מעגל זוהי צורה מושלמת, ללא פינות ללא חיבורים מיותרים רק קו אחד שיותר צורה שלא ניתן לחשוב על צורה השווה ליופייה.
והרי שאדם שעושה "סגירת מעגל" מטבעו צריך להשלים עם משהו, זאת אומרת שאין לו שלמות. לכן השאלה המתבקשת היא איך אדם שהוא אינו מושלם יכול ליצור את הצורה שניתן להחשיב אותה לסמל השלמות?
המילה הנוספת שמרכיבה את הביטוי הנה "סגירה", אך איך ניתן לסגור צורה שאין לה לא סוף ולא התחלה?

אני לא אוהבת לקרוא ל-20 שנה האחרונות שלי "סגירת מעגל" אני מעדיפה ביטוים כמו "עשיית חושבים" או "השלמה", אבל אני מתחברת הרבה יותר ל"השלמה", כן זה בהחלט היה תהליך של השלמה, כשאני חושבת על זה שוב זאת המילה המדויקת ביותר והנכונה ביותר לתאר את התקופה האחרונה שעברה עליי במקום הזה.

להיות לחודה בין ארבע קירות, ללא אפשרות לפרטיות מכל סוג שהיא, אין רגע לעצמך, אין רגע בו אתה יכול להיות לבד-רק אתה והמחשבות שלך. למאן האמת בהתחלה זה היה נחמד, אחרי זמן רב של בדידות, אבל אחרי כמה שנים של המצב הזה הרגשתי חסרת עונים, לא יכולתי לסבול את זה יותר.

בתהליך ההשלמה שלי עברו עליי תקופות רבות, חלקן קלות יותר וחלקן קשות יותר, אבל ללא כל צל של ספק התקופה המשמעותית ביותר הייתה תקופתה "השנאה העצמית". אני אפילו לא יכולה להגיד שהיא נגמרה, היא כנראה גם לא תגמר, היא תמשיך לרדוף אותי יומיום, השלווה כבר לא תחזור, לפחות לא אותה שלווה שהייתה לי, אותה שלווה שהתחילה הכל.