זאב בודד / הנעלם הגלוי

תמיד, מאז שהוא זוכר את עצמו, היה דניאל אדם כזה; הוא היה רץ ממקום למקום, מחבורה אחת לאחרת, כמו זאב המשנה את להקתו ללא הרף.
זה לא שדניאל היה שנוא, או שהיו לו קשיי הסתגלות לאחרים – פשוט הוא אף פעם לא היה זאב של להקה, אלא זאב בודד – אשר חובר ללהקה הקרובה לעת הציד, או החורף, ואז אומר תודה וממשיך לדרכו.
דניאל נגד את חוקי הטבע, אותם חוקים נוקשים שטענו שזאב בודד לא ישרוד זמן רב בגפו, ושמהר מאוד ימות כתוצאה מרעב, מצמא או סתם מתקיפה של אריות.
דניאל, האדם – הזאב, הוא כה ייחודי משום שהיה לזאב בודד לא בשל הכרח, אלא מבחירה, ולכן ניתן אולי להבין בכך את הישרדותו.