זאבים- לצאת מהיער

לפעמים השקט מכלה אותך. חודר לך אל מתחת לעור, לוחש באוזניים את כל מה שהעיניים מסרבות לראות.
לפעמים הוא מצליח להשמיד אותך, ולפעמים לא.
לא אם יש לך סיבולת חזקה.
קאמי הביטה בהשתקפותה במים. היא היתה בחלק הרגוע יותר של המפל, איפה שרעש פכפוך המים היה עדין כמו מוזיקה לאוזניים, בניגוד לחלק הרחוק יותר, שהיה כל כך חזק עד שגם בדגים היה בלתי אפשרי להבחין תחת קצף המים. היה משהו נינוח באזור הזה, מרגיע, תחושה כזאת שתמיד גרמה לה להרגיש כאילו שזה האזור הכי בטוח ביער. סביר להניח שזה בגלל שבנקודה הזו, לפני כמה שנים, ממש אחרי שהשמש עלתה, היא התחילה את חייה מחדש.
היום וחצי האחרונים היו קשים עבורה. להשאיר את ווילס במרתף היתה ההחלטה הכי קשה שהיא נאלצה לבצע. כולם הרגישו שמשהו מפריע לה, אפילו נ'ייתן חש בכך, וזה היה מצער מאוד. היא יודעת שלו ולווילס יש קשר מיוחד, אך היא היתה חייבת. מה יחשבו כולם אם תיתן לווילס לשוטט חופשי תוך כדי ידיעה ברורה שמשהו לא בסדר בנפשו? איך הם יכלו להמשיך לסמוך עליה?
אנחה שקטה נפלטה ממנה. עד שסוף סוף יש יום נעים וראות טובה, והינה היא מבזבזת אותו במחשבות קודרות. אילו רק היתה לה עבודה כמו לכל השאר אז לפחות היתה לה מסגרת מסודרת שהיתה מונעת ממנה לשקוע בדכדוך. אם רק היתה פעילה ובתזוזה המצב היה יכול להיות אחרת; אך למרות כל השנים שחלפו עדיין מקוננת בתוכה התחושה שברגע שתצא מהיער הוא ימצא אותה. הוא יזהה אותה למרות שגדלה וכעט היא נראית אחרת לגמרי. הוא יעקור אותה מה'בית' ומדילן ומנ'ייתן והיא לעולם לא תראה עוד אף אחד מהם והם לעולם לא ידעו מה קרה לה, או גרוע מזה, הוא יחטוף גם אותם.
היא יודעת שדילן חושב שהיא מעט פרנואידית בנושא ושהסיכוי שמספיק שאחד מהתרחישים יקרה הוא אפסי, אך היא לא מסוגלת לקחת את הסיכון.
נהדר, עכשיו היא נזכרה שדילן עובד היום. הוא אמר לה משהו במעורפל הבוקר, אך היא היתה עייפה מידי ולא הצליחה להתרכז בדבריו. הוא בטח יחזור מאוחר, כמו תמיד.
קול בכי קטן נשמע מרחוק. היא החליטה שזה היה הסימן שלה לחזור, כנראה. נ'ייתן עדיין קטן והיא האישה היחידה ב'בית', כך שעוד היה לו קשה להישאר לבד לשעות ממושכות בלעדיה, אך לאחרונה גם קשה לו להישאר בפנים. הוא מתפתח וגדל וכלל שהימים עוברים הוא מתרחק יותר ויותר מהתינוק מהקטן שמצאה יושב לידה על ספסל. היא לא רוצה שהוא יהיה כבול ל'בית' מראשית חייו, שזה יהיה המקום היחיד שהוא יכיר. היא לא רוצה שהוא יגדל כמוה, בשבי.
בפעם הבאה היא תיקח אותו היתה והם יילכו לגן המשחקים שנמצא ממש בקצה היער, איפה שהיא מצאה אותו לראשונה. כן, זה יהיה הצעד הראשון שהיא תעשה לקראת העולם שמחוץ ליער. היא חייבת את זה לכולם על כל העזרה שהם נתנו ועדיין נותנים לה לאורך כל הזמן הזה, ומיוחד גם לעצמה. רק ככה היא תוכל להרגיש שהיא באמת זכתה בחופש ובחייה. שהיא חזקה. שהיא יכולה לעשות את זה.
כשהיא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת אחריה, היא הזכירה לעצמה שהפחד רק מעכב אותה מאחור, כמו דלת חצי סגורה, כשהיא כבר התקדמה הרבה, הרבה קדימה.