זאבים- ווילס ודילן

הלילה היה נטול ירח.
זה לא קורה הרבה באזור שלהם, במיוחד בתקופה הזאת של השנה, וזה כמובן לא היה אמור לקרות הלילה, אך ווילס חשד שזה לא במקרה. רק קאמי הקשיבה לו כשהוא התחיל לדבר על דברים בעלי מקריות קוסמית. כל שאר בני ה'בית' פשוט הניחו שהוא קרא יותר מידי מדע בדיוני והמשיכו בחייהם.
קאמי ליוותה אותו עד דלת הכניסה אך דילן הוא זה שנכנס איתו. הם לא ראו את הבעת פניה, אך היה ברור שכל הסיטואציה קשה מידי עבורה.
"אתה תהיה בסדר," דילן אמר לו, וטפח על שכמו לעידוד. "קאמי לא תשאיר אותך פה. זה מכאיב לה, כמעט פיזית, להשאיר אותך פה, אבל כל עוד יש סיכוי שאתה תהווה סיכון, אפילו קטן…" דילן לא סיים, והוא גם לא היה צריך לסיים. ווילס ידע בדיוק למה הוא מתכוון.
"זה בסדר אחי, אתה לא חייב להישאר פה ולארח לי חברה. אני אסתדר." אמר ווילס, ואחרי כמה רגעים של שתיקה הוא צפה בדילן עושה את דרכו החוצה. עכשיו זה שוב רק הוא והשקט.
בחוץ כבר היה חושך, אך המרתף לא היה כזה נורא. היה שם כל מה שצריך כדי לגרום למקום לשדר נוחות של בית במקום מרתף רדוף רוחות ואימה מהסרטים, אך בסופו של דבר לא ניתן היה להתעלם מדלת המתכת הגדולה ומהעובדה שהיא חסרת ידית פנימית, כך שהיא נפתחת רק מבחוץ.
לכל דבר יש חסרונות.
.
השינה סירבה לבוא.
ווילס לא ידע אם זה בגלל הפחד הפנימי שלו ממה שעלול לקרות – או לא לקרות, אף אחד לא אמר שזה יקרה בכל לילה – או בגלל שהספה החומה שעליה התרגל לישון ניצבה כרגע נטושה בסלון.
אולי בגלל שניהם.
היה לו את כל הלילה לפניו להעביר עד שמישהו יירד שוב לבדוק לשלומו, ולא היה לו דבר אחר לעשות חוץ מאשר לבהות בתקרה ולשחזר את סצנות האקס-מן האהובות עליו במוחו. זה היה עדיף על פני להקשיב לשקט ולזמזום הטורדני שבראשו כמו רעש סטטי.

הבוקר הגיע.
ווילס הרגיש כאילו הוא גרם לבואו בעזרת מצמוץ אחד ומשאלה. הוא לא היה בטוח בכלל שעצם עין במהלך הלילה.
קאמי היתה הראשונה לקום בבוקר, כמו תמיד, ומיד אחריה כמו שעון הגור הקטן. היללות השקטות של נ'ייתן חדרו אל ליבו בכאב. לפעמים קאמי מניחה את הגור על הספה לצידו כדי שישמור עליו בזמן שהיא היתה מבשלת.
'לא היום,' חשב ושינה תנוחה על הכורסא שעליה ישב. הוא הטה את ראשו לצד ושמע מעליו את שאר בני ה'בית' מתעוררים כל אחד בתורו, ומידי פעם גם את שמו בכמה מלמולים שקטים שוודאי לא היה שומע עם לא היה זאב בחלקו.
מה שכן שמע בבירור, ואולי גם כל היער ביחד איתו, היה את דילן מחפש את קאמי. בזמן האחרון משהו קרה ביניהם שגרם לסכסוך קל, משהו שבטח דילן אשם בו, כי זה תמיד דילן. (ווילס עדיין זוכר את כל הדברים שאביו עשה שגרמו לאימו להתעצבן, קטנים ככל שיהיו, ואיך הוא תמיד חזר וכמעט התרפס לרגליה בצורה קומית כדי שתסלח לו.)
עכשיו הוא הבין שכנראה קאמי לא ירדה לבדוק לשלומו בבוקר בגלל שהיא רצתה להספיק להתרחק כמה שאפשר מה'בית ומדילן.
זה גרם לו לשנוא קצת את דילן, אבל רק קצת, כי הוא החליט שזה לא שווה לו להיכנס לסכסוך שלהם, במיוחד לא עכשיו אחרי שדילן כבר לא חושב שווילס מהווה עליו תיגר.
קאמי בטח לקחה איתה את נ'ייתן, כי זה היה השם השני שהוא שמע את דילן קורא בקול. היא לא לקחה איתה את העגלה, אחרת הוא היה שומע את הרעש הקל של הגלגלים על רצפת הפרקט שבכניסה.
לאחר כמה דקות של רקיעות רגליים וקריאות אין-סופיות השתחרר שקט ברחבי ה'בית'.
אנחה שקטה נפלטה מפיו ולאחר שנייה קלה הוא קפץ במקומו בהפתעה כשדלת המרתף נחבטה בחוזקה בקיר הפנימי. אבק וקליפות צבע יבש נשרו מהתקרה מעל.
"היא פה, ווילס? אתה מחביא אותה?"
דילן התקדם לעברו עם זוג עיניים בוערות וקול כועס. לא, לא כועס, פגוע, כמעט כמו זאב חדש עם פצע מדמם.
הוא הרים את ידיו בכניעה, כמו שעשה פעמים רבות בעבר. "בטח שלא. איפה אני אמור להחביא אותה, בארון ציוד?" הוא עצר בעצמו מלגחך מהבדיחה הקטנה שלו. זה בהחלט לא יעזור להרגיע את המצב.
דילן התיישב בכבדות בקצה מדרגות האבן וקבר את ראשו בידיו. קול חנוק שנשמע באופן חשוד כמו בכי בקע מגרונו, אך ווילס חכם מספיק כדי להתעלם מכך. לכל אחד יש נקודת שבירה ובכי בשלב מסוים, והוא בטח שלא הולך לציין בקול, בבית מלא זאבים חדי שמיעה, שדילן בוכה.
"אני צריך את האמת, ווילס. אני יודע שהיא סיפרה לך עוד לפני שהיא סיפרה לי שהיא רוצה ללכת לעבוד בחוץ, היא תמיד מספרת לך הכל, לכן אני שואל אותך בתור חבר," ווילס הרים את עיניו למשמע המילה 'חבר' וראה את דילן מסתכל עליו ישירות. "אתה יודע לאן היא הלכה? כי אני יודע שדפקתי הכל, אני מבין את זה, אבל המניעים שלי תמיד טובים. אני רק צריך לדעת שהיא ונ'ייתן נמצאים במקום מוגן ובטוח…" הוא השתתק, לא טורח לסיים את דבריו.
ווילס נשך את שפתו התחתונה בלחץ ושיחק עם אצבעותיו בשולי חולצתו.
"לא, ואני מבטיח לך שזאת האמת. כאילו כן-" הוא סתר את עצמו לפתע אך מיהר להמשיך, "היא אמרה לי שהיא רוצה לעבוד, אך לא לאן היא מתכננת ללכת. אמרתי לה שעדיף שלא, כדי שאם אתה תבוא לשאול אותי אני לא אצטרך לשקר לך, כי כולנו יודעים שאני לא חזק במצבי לחץ." הוא הצביע על דילן ואז נעמד והתהלך בחלל המוגבל של המרתף.
הבעת הגוף של דילן שידרה שהוא אובד עצות, כמעט על סף התקף חרדה, לכן ווילס התקרב אליו והניח יד מנחמת על כתפו. לפחות הוא קיווה שדילן יראה את זה כך.
"אם זה שווה משהו, אני גם אמרתי לה שזאת הדרך היחידה בשבילה להוכיח לך שהיא יכולה להסתדר לבד ושאתה יכול לסמוך עליה, ולפני שאתה מתעצבן," הוא הרים את ידו הפנויה כדי להשתיק את דילן. "אני חושב שזאת ההזדמנות שלך להוכיח לה את זה, שאתה סומך עליה, שאתה מתייחס אליה כאל שווה אלייך ולא כאל מישהי שצריכה השגחה תמידית. אני לא יודע מה הסיפור ביניכם וזה גם לא ענייני. אני מבין שאתה מנסה לגונן עליה מפני משהו מהעבר שלה, אבל אחי, זה הזמן לשחרר. ברגע שתיתן לה תחושה של ביטחון יהיה לה יותר ביטחון בעצמה לעשות דברים. לחיות. היא צריכה אותך לצידה, לא נגדה."
השיחה הפכה דיי מהר לכבדה בעיני ווילס. הוא לא היה בטוח כמה דילן מעריך את הדעות שלו, אבל פתאום הוא מצא את עצמו כתף אל כתף מחובק עם דילן. הוא הרגיש את ידו לחוצה אל גבו ואפו רחרח מעט את עורפו.
בכל סיטואציה אחרת ווילס וודאי היה אמור להרגיש מוטרד מהחדירה הפתאומית הזאת למרחב האישי שלו, אך כרגע הוא פשוט נתן לדילן לעשות את הקטע שלו ולהירגע אל התחושה שרק בן-להקה יכול להעניק.
"אתה, ווילס טאי," אמר דילן בקול שלוו ורגוע והתנתק מהחיבוק. "הוא האדם הכי טהור שמתגורר פה, ובניגוד לאיך שזה נראה מהצד, אני יותר משמח שאתה חלק מאיתנו." דילן הסתובב והחל לעלות אל קומת הכניסה.
"תכף אשוב עם אוכל ושתייה, אז אל תלך לשום מקום." הוא קרא מלמעלה ו-ווילס צחק במקומו.
הוא ידע שדילן יחזיר לו על הבדיחה שלו.