זאבים- דילן וקאמי

הוא נכנס לחדר בשקט ומביט על קאמי בזמן שהיא ישנה, משתדל שלא לדרוך על הנקודות הרגישות שברצפת הפרקט כדי שלא תחרוק; גם כי הוא שונא את הרעש שזה יוצר וגם כי קאמי לא תסלח לו אם יעיר אותה עכשיו. מאז שהוא הוכיח שהוא יכול לפרוץ את המנעול היא החליטה פשוט לתת לו את המפתח השני ולחסוך לו את כל הטרחה, אך היא כן נהנתה לחסום את הדלת מידי פעם ולתת לו למצוא דרכים יצירתיות פנימה, דבר שהיא לא עשתה לאחרונה והוא הודה לה בליבו על כך.
ה'בית' מתחיל להתמלא באנשים, ועכשיו יותר מתמיד הוא מרגיש שהם צריכים לשבת ולדבר על הכל- איך להיות אחראיים בצורה נכונה לכל הנערים הקטנים שאיתם, מי עובד איפה וכמה שעות, הכנסה כספית, איך לשמור על השבילים שמסביב מוסתרים ממטיילים ואנשי חוק אחרים… אמנם הוא קנה את המקום, כך שהם לא צריכים לדאוג שיסלקו אותם משם, אך בכל זאת הם חייבים להיות מוכנים להכל.
עוד בתחילת השבוע הוא סיפר לה על הרעיון החדש שלו- כמה מהבוגרים יהיו "אנשי צוות" ויהיו אחראיים לביצוע מטלות הבית ושמירה על הסדר בזמן שהשאר שעובדים בעבודות בחוץ, כמוהו, יהיו אחראיים להכנסה הכספית שתממן את המקום. אם הם יאחדו את החשבונות שלהם לחשבון אחד הם יהיו בשליטה על הכסף ויוכלו לבצע שיקולים כספיים בראייה רחבה יותר.
קאמי קטעה אותו בשלב מסוים ואמרה לו שהרעיון שלו בנוי היטב ושהיא בטוחה שהוא יעבוד, אך הוא שמע בקולה שיש עוד, והוא לא היה צריך לאלץ אותה להגיד את מה שכבר ידע, וזה היה בסדר מצידו.
היא אמנם אחת מאלה שיכולות לעבוד, ועוד הכנסה תעזור להם מאוד, אך דילן ידע שזה לא יקרה, לא בזמן הקרוב בכל אופן. עדיין לא.
זה היה באחד הלילות, אחרי שהוא מצא והוביל אותה אל ל'בית', שהוא שמע אותה מדברת בשנתה.
דמעות שקטות זלגו מעיניה בזמן שהיא מלמלה דברים שהוא לא הצליח להבין. הוא עוד לא הכיר אותה מספיק והיה נבוך מכדי להעיר אותה, אך גם הרגיש לא בנוח לשבת ולצותת לה, אבל לפני שהוא הספיק להחליט מה לעשות הוא שמע אותה סופרת. ימים הפכו לחודשים שמהר מאוד התגלו כשנים, ואז בלי אזהרה מוקדמת לעונות. שוב ושוב, בלי הפסקה.
הוא הניח על כתפה יד בהיסוס. "ק-קאמי… הכל בסדר?" הספה החומה שעליה ישנה היתה נמוכה יותר ממה שחשב והוא התכופף כדי לנסות לשמוע אותה יותר טוב.
"אני צריכה לברוח… הוא ימכור אותי, הואימכוראותיהואמסוכןאמאמאמא-" היא התחילה לדבר ברצף עד שהיתה חסרת נשימה כמעט והוא היה חייב לנער אותה, חזק. ברגע הראשון שעיניה קלטו אותו היא צרחה בעוצמה כזו שהוא היה חייב להתנתק ממנה ולקחת כמה צעדים אחורה בזמן שאוזניו ניסו להסתגל לצלילים רגילים מחדש. היא השפילה את מבטה והחזיקה את ראשה בין ידיה.
"אני מצטערת, אני כל כך מצטערת… אולי עדיף שאני פשוט אלך וזהו…" היא החלה להתרומם מהספה אך הוא עצר אותה לפני שתספיק לברוח. היא בבירור עברה משהו, וגם אם היא לא מוכנה לספר לו על כך עכשיו הוא לא יכול פשוט לתת לה ללכת. בכלל, לאן היא תלך?
דילן התיישב לידה על הספה והניח את ידו ליד שלה, נזהר שלא לעורר עוד תגובות קיצוניות. הלילה היה שקט ובאופן מפתיע נראה ששאר האנשים – המעטים, יש לומר – שנמצאים ב'בית' לא התעוררו, ואם כן, אז הם מסווים את נוכחותם היטב.
"תראי, אני לא מבין כל כך מה קורה, אבל אני לא רוצה שתלכי. המטרה שלי היא שמקום הזה יגן על אנשים כמונו מכל דבר רע שנמצא שם בחוץ, ואת בהחלט נראית לי כמו מישהי שצריכה הגנה, כאילו, אני בטוח שאת יכולה להגן על עצמך כן, אני לא אומר את זה בגלל סטיגמות או בגלל שאת אישה-" הוא התחיל להסתבך ועצר בעצמו. "מה שאני מתכוון להגיד," אמר לאחר כמה נשימות עמוקות. "זה שאת לא חייבת לספר לי כלום. אם אני מנחש שמישהו רודף אחרייך זה לא אומר שבגדת בעצמך והתחלת לבטוח פתאום באנשים זרים. אני יכול פשוט לנחש את כל התשובות כרגע ואת תוכלי לתקן אותי כשתרגישי שהגיע הזמן. זה בסדר, באמת. אף אחד פה לא יגרום לך לעשות משהו שלא תרצי, וגם אם לא תרצי לצאת לעבוד זה בסדר, אני בטוח שנמצא עבודות לתת לך לעשות בתוך הבית כדי שלא תשתעממי למוות ."
היא התחילה לחייך לאט, מסיטה את שערה מעיניה ומביטה בו. אם הם לא היו עייפים שניהם הוא בטוח שהיא גם היתה מתחילה לצחוק, אך עכשיו שהכל סודר העייפות חזרה והרצון להניח את הראש על כרית -ולא משנה מאיזה סוג- היה כמעט חזק ממנו, והוא ראה שגם ממנה.
דילן נעמד והתמתח קלות. "אז אני הולך לישון. את יודעת איפה החדר שלי, למקרה שתצטרכי משהו.
אני יכול לסמוך עלייך שתהיי פה בבוקר, נכון? כי אני אתאכזב מאוד אם אגלה שנעלמת…" הוא קרץ לה וחייך.
כשהוא ראה אותה עדיין שינה בבוקר הוא ידע שהשיחה בלילה הקודם היתה הדבר הנכון לעשות.

"אתה יכול לשכב לישון? קשה לי להירדם כשאתה חושב יותר מידי, זה גורם ללב שלך לפעום חזק." הוא קפץ במקומו וידו זינקה אל ליבו, אוטומטית. קאמי התהפכה במקומה כך שתוכל להביט בו, עיניה הישנוניות מסמנות לו להתקרב. הוא חייך בשקט כשהבין ששוב שקע בזיכרונות על העבר יותר מידי זמן. "אני מצטער, לא ידעתי שאני מפריע לך." הקניט. הוא נשכב לצידה ועטף אותה בידיו, שומר עליה, למרות שהוא ידע שהיא תמיד תישאר.