ורוד חיוור

ורוד חיוור

זה קרה ביוני ביום שלפני סוף החודש. האוויר היה חמים באותו יום והשמש עמדה במלוא תעוזתה בבימתה באמצע השמיים. זה קרה בדיוק יום אחרי הלילה הנוראי והזוועתי שעבר בביתי. אבי הכה את אמי והשאיר עליה כחולים וסגולים. ראיתי אותה בפעם הראשונה בחיי, את הנערה שעברה לבית ממול. היא הייתה גבוהה ורזה, זרועותיה ורגליה נראו כל כך ארוכים. שיערה שטני סבוך צמות. זאת בהחלט הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה.

אני בבית החולים העירוני מחכה. מחכה לבשורה מן הרופא הממושקף והקר. מחכה שמישהו ממשפחתי יבוא. מחכה שהוריה יגיעו. מחכה למשהו. הדבר הכי נוראי בלשבת ולחכות זהו חוסר הידיעה. עדיף לדעת מאשר להתייסר בכאבים ולא לדעת. אני חושב שזהו מצב מאד אירוני – חוסר ידיעה. כי איך אתה יודע שיש חוסר בידיעה? זה כמו שיגידו לך אבטיח לא קיים אבל איך אתה יודע שיש אבטיח מלכתחילה? קצת אבסורדי המצב. אחיות ורופאים שוטפים את המסדרון בריצה החוצה עם אלונקת גלגלים ריקה וטסים פנימה, כעבור מספר דקות, עם חולה מפרכס על אותה אלונקה. הקירות צבועים בצבע ורוד חיוור. צבע שמזכיר לי מישהו שמתנצל על זה שהוא מתכוון להקיא. המזכירה השמנה, זאת עם הלחיים המלאות ושיער בינוני שחור בדלפק ממול, עונה לטלפונים שמצלצלים ואז אחרי שתי דקות שיחה מלוות ב- " אם אם" או ב- " אוקיי" היא מנתקת רושמת משהו ואז מתרכזת שוב במחשב. הרבה אנשים חושבים שבבית החולים תמיד קורה משהו מעניין ובכן, הם טעו. שקט פה נורא. כאילו האזור הוא השקט שאחרי הסערה הנוראית. אני קם מכסא מתכת כתום, ניגש למכונת הקפה. רואה את לחצני השיפוע המרובעים שתלויים להם בצד המכונה המרובעת, הכיתוב הלבן מציע לך כל מיני וריאציות החל מ- " אספרסו, שחור, נס, קפוצ'ינו, לאטה, שוקו, חלב…" יש כל כך הרבה אפשרויות לבחור. זה קצת אכזרי מה שהחברה מנסה להכתיב לנו, מה שהעולם רוצה שנהפוך להיות – תלותיים. כי איך לעזאזל אני אמור לבחור במצב הזה בבית החולים – מה אני רוצה לשתות מבין כל האפשרויות?! ואז בידיעה שאני לא אצליח לבחור הם מצפים, מצפים ממך לפנות אליה לעזרה שלהם תהיה זכות הבחירה – ולך לא. זה כביכול נותן לך אשליה שלגיטימצית הבחירה הייתה שלך. אז למה זה כל כך קשה? בסוף אני ניגש למכונת המיים החופשית זאת שנמצאת בסוף מסדרון חדר המיון בבית החולים, זאת שקרובה מאד לשירותים המעופשים והמסריחים. אני מאשים את עצמי במה שקרה לה. איזה טמטום גרם לי לנהוג כשאני שיכור?! אני באמת פישלתי הפעם. וכך גם עמוד המתכת שפרץ למכונית ועבר דרכה. היא במצב אנוש. הרופאים לא כל כך יודעים מה לעשות. ואם הם לא יודעים למה שנער בן תשע עשרה ידע? זה היה אמור להיות הערב הכי נפלא בחיים שלנו. ערב שרצינו להנציח לנצח. חגגנו שנתיים ביחד. אני רק מקווה שגם את השלוש שנים נחגוג ביחד. אני מרגיש שאני מתחיל לאבד שליטה. מבפנים באה תחושה כבדה שדואה למעלה כלפי הגרון, אני רץ לשירותים בועט בדלת התא היחיד הנמצא שם, רוכן מעל האסלה ונותן לעצמי מחוסר הברירה להקיא. ככה זה כששותים יותר מידי ועושים תאונה. עכשיו אני מבין למה קירות בית החולים צבועים ורוד חיוור.