אז בואו נדבר על טקט

לרוב האנשים שאני מכירה אין טקט.

זה מתחיל עוד מהרגע שאנחנו נולדים, יצורים קטנים, דביקים ודוחים. איך שאנחנו מתחילים לנשום אוויר אנחנו מתחילים לבכות ולצרוח. לא אכפת לנו שלאמא אין עצבים לשמוע אותנו צורחים, אחרי שהיא נאבקה שנצא במשך מי יודע כמה שעות. לא אכפת לנו שהאחיות בטח ראו כל כך הרבה לידות שאנחנו לא יותר מאשר מטרד קטן ושכיח. ובטח לא אכפת לנו אם הבכי והצרחות יזיזו למישהו. אנחנו בוכים כי נראה לנו מתאים לבכות וזהו.
ההיגיון הדפוק הזה ממשיך ללוות אותנו כל משך חיינו. אנחנו פולטים משפטים מוזרים שבדיוק חשבנו עליהם בראש בלי לנסות לחבר בין המחשבות למציאות. אנחנו צוחקים מתי שבא לנו, לא משנה אם זה מתאים למצב של הסביבה או שרק לנו זה נראה מצחיק עד להתפקע.

זה בסדר להיות חסר טקט בתור ילד, אבל באיזשהו שלב מבקשים ממך להתבגר וכל אחד צריך לעשות את טקס הבגרות של עצמו. טקס שבו אתה מבין שטקט יכול להציל אותך ולהפיל אותך. הציפייה של כולנו היא לטקס הזה, שלאחריו נוכל סוף סוף להפסיק לשים לב לכל מילה שאנחנו אומרים, ולכל הערה שזורקים לנו, כי הגוף ידע איך להגיב אליה באופן טבעי. אם זה היה מצחיק- לצחוק, אם מפחיד- לרעוד, ואם עצוב- לבכות.

הבעיה היא שהטקס הזה לרוב לא מגיע, דווקא אצל אלה שהכי מצפים לו. וכל החוסר טקט של הילדות ממשיך לרמוס אותנו גם כשאנחנו מתבגרים, לטוב ולרע.
לטוב, כי מצחיק להיות איתך. כי אתה תמיד יודע איך להגיב בצורה הזויה. כי גם אם אתה לא שם לב לזה, אתה יודע בדיוק מתי פגעו בך חזק מידי, מתי צריך להיפגע ולא להבליג.
ולרע, כי אין מה לעשות- אתה מוזר. כי אתה צוחק כשלא צריך או רגשן מידי. כי אתה אומר את הדברים הלא נכונים בזמן הכי לא מתאים.
בכולם יש את היצור הקטן, האיד הזה, שרוצה להיות חופשי ולא צמוד לגבולות החברה. להתנהג כמו שבא לו באותו הרגע בלי לחשוב אם הטקט תואם את הגיל.

אני רוצה לחזור קצת אחורה- לשאלה הכי קריטית, מה זה בכלל טקט?
"טקט- היכולת לתאר אנשים כפי שהם תופסים את עצמם" (אברהם לינקולן).
מה זה אומר בכלל? אם אני תופסת את עצמי כאדם מצחיק, זה אומר שאני מצחיקה? מה הכוונה ב"לתאר"? לתאר את מי, אותי?
חשבתי על זה המון, וצר לי, אני חושבת שלינקולן טועה הפעם. לפי דעתי, טקט היא היכולת לזייף תכונות של אנשים כפי שהם מקווים שהסביבה תתפוס אותם.
אם אני רוצה שההורים שלי יתפסו ממני אדם אחראי, אני אתנהג לידם כמו בוגרת, אני אקבל על עצמי טקט של מבוגר, שלא צוחק משטויות אבל כן פתוח במידה מסויימת לילדותיות. אם אני רוצה שהחברים יחשבו שאני חברותית, או מצחיקה, או יפה, או כמעט כל תכונה, אני רק צריכה לקבל על עצמי את צורת ההתנהגות של אנשים שמזייפים בעצמם את התכונה הזו. גם אם הטקט שלי לא תואם את הטקט שאני מקבלת עלי.

אבל גם כשקראתי את הפירוש של לינקולן ואת הפירוש שלי לא הסכמתי איתם. וכמו שתמיד אני עושה כשאני רוצה עוד חוות דעת, אני הולכת לד"ר הידוע, בן הדוד של הרב גוגל, ויקיפדיה. לפי הד"ר, טקט (טאקט) פירושו התנהגות המבוססת על התחשבות זהירה בסיטואציה ובסביבה שבהן נמצא אדם ברגע נתון. כלומר, ביחסים בין-אישיים, טקט הוא התנהגות הנעשית תוך התחשבות יתירה ברגשותיו של הזולת ובערכים אשר אותם הוא מוקיר, במטרה ליצור מערכת יחסים הרמונית ולהקטין את הפוטנציאל לעימותים ולעלבון. במילים פשוטות יותר, טקט הוא היכולת להשפיע או להעביר מסר טעון מבלי לפגוע, וזאת באמצעות התחשבות, חמלה, נדיבות והיגיון. לדוגמה, בחירתה של בדיחה הולמת לשם שעשוע קהל קטן מצריכה שימוש בטקט. מנגד, קרוב לוודאי שבחירת בדיחה נטולת טקט תרגיז את הקהל ותעורר בו אי שקט.
עם הפירוש הזה אני מסכימה יותר, כי כל האנשים שאני יכולה להעלות בדעתי שאין להם טקט (כולל את עצמי) מוגדרים ככאלה. ובאמת, שאר המקורות שמציע לי הרב גוגל אומרים בערך את אותו הדבר.

הדרך הכי נפוצה למנוע מחוסר הטקט שטמון בי להרוג אותי מטמטום, הוא להתכחש לו, כמו שרוב האנשים עושים. מה שרק מוכיח שהמשפט רחוק מהעין רחוק מהלב צודק. עוד דרך, קצת קשה יותר ובעיקר מעייפת יותר היא להיות מודעים לו, לשים לב לכל מילה שאנחנו רוצים לומר לפני שהיא נפלטת לנו מהפה ולחשוב אם אנחנו עלולים לפגוע במישהו או סתם לצאת לא קשורים ומוזרים.

למישהו יש קצת טקט להלוות לי?