ויתרתי
אני יושבת במטבח, סבא הלך לישון בסלון, סבתא בחדר, מחכה לי. המטבח חשוך, אין כלום למעט טיפת האור הבוקעת מן הטלפון הנייד שלי.
לפני שבוע בדיוק חתכתי שוב. 14 חתכים. שישה ביד ושמונה ברגל. החלטתי להפסיק והתחלטי לחשוב על דרך טובה להסתירם, הדרך הטובה ביותר היתה להסוותאתזה למשהו טוב שקורה. אמרתי לאימי ואבי שאני מתחילה באורח חיים בריא שחלקו כולל בגדים צנועים, ועל כן ארוכים. בין כה וכה הורי לא מאמינים שאצליח בשום דבר שאחליט ולכן כשאפסיק זה לא יראה חשוד כלל. זה פעל. אורח החיים שלי אכן השתנה מעט בשבוע, החתכים החלו להחלים ויכולתי שוב ללבוש בגדי קיץ. כל השבוע לא חתכתי.
אני יושבת במטבח, כעבור שבוע, עדיין במכנס הארוך ליתר בטחון. אני מתחילה להתנשף ושיניי מתחילות לרעוד כאילו אני סובלת מקור, אף על פי שחם לי בבגדים הארוכים בקיץ.
אני מעיפה מבט סביבי במטבח. סכינים. סכינים בכל מקום. כל מה שעולה לי בראש הוא רק דם. הדם שלי.
"לא, אסור לי. אמרתי שאפסיק" אני חוזרת שוב ושוב בראשי בכל שפה שאני יכולה.
אני קמה, ההליכה שלי איטית כמו רוח רגועה, שמלטפת אותנו בימים החמים של הקייץ. קול צעדיי שקט כמו צעדיי חתול בצייד. המשפט חוזר בראשי, אני ממשיכה לרעוד ולהתנשף.
אני מעבירה את ידי אט אט על הסכינים, חושבת באיזה מהם אבחר. המחשבה האוסרת יצאה מראשי, החשק העז לדם, לכאב, לתחושת הקיום, להרגשה שלמישהו באמת אכפת ממך ומהרגשות שלך השתלטו על מוחי.
אני נלחמת בהרגשה הזו. " אסור לי לוותר" אני חוזרת שוב ושוב בראשי.
אני בוחרת את הסכין המועדף עלי ומוציאה אותו. קולו חלש אך ברור. אני לוקחת אותו איתי וחוזרת בצעדים קטנים אל הכיסא בו ישבתי.
"אני רק אשחק איתו קצת, לא יותר מזה, בלי לחתוך היום!" אני אומרת לעצמי נחושה.
אני מושכת את מכנסי כלפיי האגן וחושפת רגל אחת. אני בוהה שניות קלות בחתכים המחלימים ובוחנת את מצבם אט אט ,ברוגע, עם חיוך עצוב וזיכרון מכל חתך וחתך.
אני מתחילה להעביר את הסכין על כל החתכים בעדינות, בלי לחתוך, אני רק מרגישה אותו. אני רק משחקת. אני חוזרת שוב ושוב.
לפתע מקום כלשהו בברך נראה לי ריק מידיי. החשק העז משתלט עלי ואני חותכת בו. חתך אחד, לא עמוק, ללא דם. אני מתענגת על כל שנייה בה הסכין נמצא בעורי. תנועתו הייתה איטית, מאד איטית.
גם דברים איטיים נגמרים. הכאב ממשיך לחלחל במערכת העצבים שלי היישר אל מוחי, מאותת לו שמשהו באזור לא כשורה. אני מתחילה לדבר לעצמי שוב, בלחש, משתדלת לא להעיר אף אחד.
"אל תבטחי באף אחד חוץ מעצמך. רק את עושה לעצמך טוב. לאחרים לא אכפת." אני לא מתאפקת וחוזרת על החתך בפעם השניה עם הסכין, הפעם חזק יותר ועמוק יותר.
"רק את גורמת לעצמך להרגיש טוב. אחרים גורמים לך רק רע, תפסיקי לאהוב. אהבה היא דבר רע שהורס אותך. את צריכה להיות חזקה." במילה אהבה הסכין נחרץ עמוק יותר בבשרי.
הכאב מתחיל להתפוגג אט אט, כענן שנותר מפיצוץ טיל בשמי ארצינו. החתך מתמלא בדם. הצבע האדום מושך אותי אליו, מהפנט אותי, קורא לי לטעום מטעמו החמצמץ שוב. אני מעבירה יד על החתך ולוקחת מעט דם על אצבעי, אני דוחפת אותה לפי ומלקקת בהנאה. הדחף לדם משתלט עלי ואני לא מתאפקת ומצמידה את פי אל החתך, יונקת ממנו כל טיפה אפשרית שוב ושוב. מתענגת על הטעם, שוכחת מן האהבה ונכנסת אל ענן של אושר.
שוב ויתרתי.
תגובות (18)
זה עלייך? עם כן תפסיקי את לא צריכה לחתוך בגלל אף אחד סאמק זה מחרפן אותי שחותכים זה מסוכן וכואב במקום סבל תעשי משהו אחר משהו שמח שיעזור לך לשכוח את הדברים הרעים בבקשה בבקשה תפסיקי :(
הכתיבה היא הדבר הכי קרוב שיש לי לזה. אבל זה לא מחליף את כל הרגשות שיש מחתכים. אנשים לא מתעללים בי, וביום יום אני ילדה דיי רגילה עם כמה בעיות רציניות בחיים ובמשפחה. שום דבר לא מצליח להחליף את זה, וגם אם יש דברים שיכולים, אני לא יכולה להשיג אותם.
נסיכה שום דבר לא שווה את הסבל שלך את רוצה לדבר על זה אולי אני יכולה לייעץ לך ולעזור לך ? וחתכים רק יחמירו את הסבל שלך זה לא עוזר אני אומרת לך
אני יכולה להגיד לך שאני את הבעיות שלי ויש לי הרבה בעיות אני בטוחה. שיותר גרועים משלך אני מוציאה בשירה ובמוזיקה זה הכי משחרר שיש יותר מלחתוך ויותר מהכול תנסי את זה במקום לחתוך בבקשה
תודה על ההצעה, אבל אין לי חשק לדבר על זה עם אף אחד. רק בכתיבה אני מוציאה את זה. כל הכבוד לך שמצאת דרך טובה יותר. אני נהנת מהכאב אז בדרך מוזרה כלשהי אני לא רואה טעם להפסיק לחתוך. מקודם היה כי קיוויתי למשהו… אבל כרגע המשהו הזה הלך. הפעם אמרתי לו ביי בלי לחתוך וזה כבר התקדמות. אני חותכת כשלי בא ולא בהשפעת הסביבה וכו'. תודה לך על הנסיון אבל אני לא חושבת שאני הולכת להקשיב למישהו. הכתיבה כאן היא רק דרך להוציא עצב במקום לחתוך , כי לפעמים אין חשק לזה.
עם את לא תפסיקי לחתוך מתישהו את תצטרכי ללכת לאישפוז ואני ממש לא רוצה שזה יקרא לך אף אחד לא צריך לסבול דבר כזה ועדיף לך להפסיק שלא מישהו מהמשפחה שלך יגלה על זה ויחשוב שאת משוגעת אני אומרת לך את זה כי אני יודעת מה את עוברת אני יודעת שמתי שאת חותכת. זה מושך אותך עוד לחתוך הסבל הזה אבל זה לא טוב בסוף את תביני את זה זה סתם יהרוס לך את החיים שלך וגם עם את לא אוהבת את החיים שלך בסוף הכול לטובה ועם זה משהו מהבית ספר תעשי התחלה חדשה תעברי בית ספר ותשכחי ממה שהיה בשנה שעברה ועם זה במשפחה תנסי לדבר. עם מי שהכי קרוב עלייך במשפחה על זה אבל תדברי עם מישהו שאת יודעת שיתמוך בך והכול יהיה בסדר אני מבטיחה לך <3
וואו.
אני נשבעת לך שיורדות לי דמעות עכשיו…
היי… אנחנו כאן איתך!
אני ואופק נהיה החברות שלך אם תרצי, אני בטוחה שאופק תסכים.
את תעברי את זה אל תדאגי, את חזקה.
את יכולה לוותר על זה, על לחתוך למען כאב.
אל תזלזלי בעצמך, בגוף שלך…
את חשובה!
אני אשמח לדבר איתך בפרטי אם תרצי תשלחי לי את האימייל שלך ואת מוזמנת לדבר איתי תמיד!!!
לא להישבר שמעת?
ברור שאנחנו חברות שלה זאת לא שאלה נתיניתה
ברור שאנחנו חברות שלה זאת לא שאלה נתיניתה ותקשיבי לנתיניתה כול מילה שלה זהב היא אומרת דברים כלכך נכונים
היי, רק שתדעי שלחתוך ורידים זה לא פתרון לשום דבר.
ייתכן ואת אוהבת את הכאב?
אז מה, גם אני. אבל אני לא חותכת.
קראתי כאן, שאמרת שהכתיבה היא הכל בשבילך?
אולי תפרקי את הכאב והלחצים שלך בהריגת אנשים?
אולי תעשי סיפור נחמד כזה, על מישהי שפוגעת בכל מי שאי פעם פגע בה?
תנקמי בהם דרך הכתיבה.
את לא צריכה לחתוך. החיים שלך לא שווים את החתך.
תחשבי על זה קצת.
ואם את צריכה מישהי לדבר איתה, אני כאן (:
יואוו שנהבי זה רעיון מעולהה אני גאה בכם משפוחה
אז ככה. אני חייבת להגיד – יש לי חברות, אני לא סובלת מהבחינה הזאת. יש לי חברה אחת הכי טובה שאני סומכת עליה בוטחת בה ואומרת לה הכל וזה טוב. מישהי פה אמרה שזה לא עוזר, בעצם כולכן, אז זהו שזה כן. כאן החלק הקשה בלהפסיק. יום אחרי שאני חותכת אני הולכת רגועה ושמחה מתמיד, טובה מתמיד. אני פתאום משחקת עם אחותי הקטנה בהנאה, ועוזרת לאמא בבית, ומדברת עם כל החברות באופטימיות… מה שלא קורה כשאני לא חותכת… אני חושבת לכתוב כסיפור את כל התהליך של איך ולמה התחלטי לחתוך אם זה באמת מעניין אתכן, רק תגיבו שכן ואני מוכנה לחפור על זה בצורת סיפור קצר ונחמד עם שם בדוי. תודה רבה לכולכן על התמיכה, באמת, אתן לא מבינות כמה זה מעודד לראות שיש פה 15 תגובות, שמהן רק אחת (עכשיו 2..) הן שלי. חשבתי על זה המון, ואני דיי בטוחה שאם באמת תיהיה לי מטרה – אני אפסיק לחתוך, כי אני מסוגלת… אני פשוט צריכה למצוא את המטרה הזאת. לכתוב את הסיפור שלי או..?
היי. שלום. אני אלין, נעים להכיר.
תביני, אם כל אדם היה חתוך ווריד אחד על העור בכל פעם שצצה לו בעיה בחייו- היום כבר היינו באשפוז מרוב חתכים ואיבוד דם. אני מניחה שאת מאוד ממורמרת ומודעת לעובדה שאיך להגיד? החיים בזבל. אני יודעת שאני כנה, אני מודעת לכך.
שאלתי עם מישהי חותכת למה היא בעצם עושה את זה? מזה נותן לה? והיא ענתה לי- "אני מעדיפה כאב גופני על נפשי. זה משכיח ממני את הבעיות שלי." והאמת? היא צודקת. אני לא מעודדת חתכים- ממש לא!
אבל תמיד אני נזכרת במשפט הזה שהיו אומרים לנו פעם, "מכה עוברת, מילה נשארת." ותמיד צדקו בפתגם הזה.
הכאב הנפשי שלנו גובר על הפיזי. לשמחתנו הרבה, רק אנחנו היחידים שמסוגלים לשנות את עומק הכאב הנפשי הזה. זאת אומרת, גישה, בחירות ומטרה. אלו אמצעים מעולים לחיים. חתיכת וורידים זה ממש לא הפתרון שלנו לבעיות.
אני אחת מאוד סופנית, אובדנית, אפילו דיי רעה. אני גם כנה מאוד (לצערי). ואני אפילו יודעת שהסכינים במטבח לא אמורים לקחת את הדם עם הכאב שלנו.
אני בטוחה שכל אחת (או אחד) שחותכת היא מישהי עם חיים לא טובים במיוחד. ויש לה את כל הסיבות לעשות את זה. אבל, תחשבי בבקשה שוב. בשביל מה? בשביל עוד חמש דקות של כאב משריטה ביד?
חשבת אולי ללכת על זה בדרך אחרת? אולי למצוא פתרונות לנפש הפגועה שלך? אני לא זוכרת ממש מי אמר לי את זה ומתי אבל תמיד צריך לזכור שלכל בעיה יש פתרון. ואם אין פתרון- כנראה שלא הייתה בעיה (אני כמעט בטוחה שזה ציטוט).
הרבה אנשים נגד חתכים- והם צודקים לגמרי. זה בעצם ממרמר אותנו יותר, זה גורם לנו לשנוא את עצמינו. זה פוגע בנו פיזית ובאיזה שבוא מקום גם רגשית.
למה (כמעט) כולם חושבים שזה הפתרון? למה?
זה לעולם לא ישכיח את הכאב הנפשי- גם אם זה רק לכמה דקות. זה רק יעלה אותו יותר ויותר ביחד עם דמעות מלוחות.
אז אני אבקש ממך בסיום התגובה הזו (עכשיו ליתר דיוק)- אנא ממך, אל תפגעי בעצמך יותר ממה שאת כבר. בבקשה.
כבדי את בקשתי והפנימי את מה שכתבתי.
"גם הדקה הקשה ביותר היא רק 60 שניות."
ואנחנו אוהבות אותך, שכחת להוסיף…
תני לי להסכים איתך ליני, עם כל מילה שלך!
היא חכמה.
תקשיבי לה!
שוב, אוהבות אותך♥
אחרי כל החפירה פה שכחתי להוסיף את המילים האלה: אנחנו אוהבות אותך♥♥
נ.ב
תודה לך נתוש♥
נכוןן באמת תקשיבי לאלינה ואנחנו מאוד אוהבות אותך ועם את צריכה משהו אנחנו פה <3
וואו
יורדות לי דמעות.
קראתי את התגובות,וכן אני רוצה את הסיפור. זה מעניין אותי,למרות שאני לא מכירה אותך אכפת לי ממך. וזה גם יגרום לך אושר.
העלתי את הסיפור שלי, ספיר, ואם עוד מישהי מעוניינת אתן מוזמנות לקרוא. לסיפור קוראים "וכך הגעתי עד הלום" העלתי אותו בלילה.