והאסלה התקטנה

כשהייתי קטנה, אני זוכרת ששמתי את שתי ידיי על שני צידי האסלה. תמיד פחדתי להחליק פנימה למי השתן העכורים. מדי פעם הייתי חושבת על איך שאני נראית, כמה לחוצה אני נראית, כאילו לא נוח לי. אז ניסיתי להרפות ולשים את הידיים על הברכיים, אבל רגליי לא נגעו ברצפה. האסלה נראתה גדולה, כאילו היא יכולה לבלוע אותי, ועד מהרה ידי חזרו לצידיה.

אני גם זוכרת דובי גדול מאותה תקופה. הוא היה בגודל שלי. הייתי ישנה איתו, לעתים מחבקת אותו כדי שלא יהיו לי חלומות רעים. זה היה כאילו יש לי אח במיטתי. הייתי מתכרבלת בתוכו ועוטפת אותו בזרועותיי שלא הצליחו לגעת אחת בשנייה מאחורי גבו של הדובי.

הזיכרונות האלו הם קצת לפני שעליתי לכיתה א'. אני זוכרת את התיק הראשון שלי. הוא היה עם ציור של ברבי, וכה גדול שאיים לקבור אותי תחתיו. הייתי מתהלכת איתו לבית הספר. מראה מצחיק זה היה. הייתי כלכך צנומה, התיק נראה גדול ממני, כאילו הוא סוחב אותי ולא להיפך.

בסופי השבוע בכיתה א' הייתי משאירה את התיק בבית ונוסעת עם כל המשפחה לירושלים, לסבתא. תמיד התפעלתי מהבית הגדול שלה. בכניסה הייתה מראה מעל שולחן קטן שהייתי צריכה לקפץ מעלה ומטה כדי לראות את השתקפותי. מימין הייתי רואה את חדר האוכל הגדול, ואת המטבח הקטן יותר. משמאל היה גרם מדרגות שיורד אל הסלון, שבסורגי המעקה שלו תמיד היינו משחקים. אהבתי להתגלש על הטוסיק במדרגות למטה לסלון וחדרי השינה, שפעם היו של אבא ודודה.

***

עברו מאז שלוש שנים. האסלה התקטנה מעט. כשאיבדה מגודלה, התבגרה, והפסיקה לנסות לבלוע אותי. למרות שרגליי עדיין לא נגעו ברצפה, התגברתי על הפחד והרפיתי את ידיי על ברכיי, מנענעת את כפות רגליי הלוך ושוב.

הדובי גם נעשה יותר קטן. הייתי יכולה לסחוב אותו ביד אחת. עדיין נשאר במיטתי, למרות שכבר לא סבלתי מחלומות רעים. היה יושב בפינת המיטה, צופה בי ישנה, משגיח שהכל בסדר, אפילו שהוא כבר קטן.

גם התיק קטן והפסיק לנסות לקבור אותי בעודי חייה. כבר הלכתי זקופה, לא כפופה תחת משקלו הכבד. הצלחתי להרים אותו לבדי ולהניח אותו על גבי בקלילות, והתיק לא סחב אותי, אלא אני סחבתי אותו.

בסופי שבוע עדיין היינו נוסעים לסבתא לפעמים. עדיין אהבתי את גודל הבית. המראה בכניסה אליו התנמכה, כבר יכולתי לראות את ראשי עד הצוואר כשהבטתי בה. המטבח הרגיש קצת יותר קלאוסטרופובי. הפסקתי להתגלש במדרגות, אלא ירדתי רגל- רגל בזריזות.

***

עוד שלוש שנים חלפו להן כך. האסלה כבר קטנה מאוד. כפות רגליי נוגעות ברצפה ויותר קשה לגרום להן לא לגעת מאשר לגעת. הפחד ליפול פנימה עבר מזמן, וגם אילו רציתי ליפול פנימה, לא יכולתי, כי פתח האסלה התכווץ ולא אפשר לישבני לעבור.

הדובי כבר הועבר לבנות דודתי, כי עם מעבר הדירה החלטתי שלא צריך אותו. הוא כבר היה קטן וקצת מלוכלך, אם הייתי מחבקת אותו בלילות היה הולך לאיבוד בין השמיכות והכריות, וגם צורך בו כבר לא היה.

גם התיק כבר לא נמצא אצלי. הוא היה קטן מדי, ישן ובלוי, וזרקנו אותו לפח. אני משתמשת בתיקים אחרים, תיקי צד יפים ותיקי בד משוק הפשפשים שאמא מביאה כשהיא הולכת עם חברותיה.

כשהשנים עברו, המעטנו בביקורנו אצל סבתא. כשבאנו לאחר זמן רב שלא הייתי שם, הבית נראה לי קטן באופן מגוחך. הוא התקטן והפך למעין בית בובות. במראת הכניסה כבר יכולתי לראות את כל גופי חוץ מרגליי. אל המטבח לא יכולתי להיכנס אם שהו שם יותר משלושה- ארבעה אנשים. המדרגות נראו לי נמוכות ומעטות, והסלון קטן.

כך אנחנו גדלים. מבלי להרגיש זאת או להבין למה, כל הדברים שמסביבנו נעשים קטנים יותר ויותר, עד שאנחנו גדולים לגמרי והם קטנים על ידינו (: