"ובפעם הבאה- תזהר במילותייך."
מהרגע שכף רגלה של לוסיאנה דרכה במקום הזה, היא ידעה טוב מאוד שזה לא יגמר טוב.
היא שנאה שם את כולם, בלי יוצא מן הכלל.
היא ידעה שכולם מתלחשים עליה מאחורי הגב, ובכל זאת נהנתה כל פעם לבוא ולשוחח עם אחד מהאנשים.
כל פעם מישהו אחר, ופעם בקבוצות. חמישה מהם היו האהובים עליה. מעמידים פנים שהם חבריה האמתיים ולאחר מכן צוחקים מאחורי גבה.
אבל לוסי שלנו לא נעלבה. רק כשיצאה מן המקום הייתה מחייכת חיוך מריר, מצטערת שבזבזה שעה מחייה במקום הזה והולכת לשקוע בספרים שלה.
לעתים המקום היה כמו בית בשבילה, מקום לספר מה עברה ואיך התייחסו אליה שאר האנשים, אבל אחר כך הייתה מעקמת את אפה, שואלת את עצמה למה דיברה איתם.
כל פעם שרצתה לקבור את ראשה במיטתה ניסתה להשיג דרך להגיע אליהם, ואז הייתה באה ושופכת את כולה לפניהם.
כזו הייתה לוסי, לא בטוחה בצעדיה ובכל זאת עושה אותם.
היא נאבקה כל חייה בעצמה, מנסה להחליט באיזה אפשרות לבחור, גם אם זו הייתה שאלה פשוטה כמו האם היא מעדיפה דג או בשר פרה לארוחה.
יום אחד, בעודה נכנסת למקום, היא שמעה את נחירת הבוז של אחד מחבריה הקרובים נפלט מפיו.
הוא לא שם ללוסיאנה והמשיך לקשקש "ללוסי הזו פשוט אין מעצורים! כולה קשקושים ופרצופים מטופשים! אני בטוח שכל אחד מהדברים שהיא עושה מוביל לטעויות כאלו ואחרות! היא בורה טיפשה בלי שמץ של מושג מהחיים האמתיים!"
לפתע לוסי צחקה בקול.
"ידעתי שכך אתה חושב עליי, שלא תטעה. לכל אחד מהדברים שאני עושה יש משמעות, ותאמין לי שאני יודעת מי יותר חכם." אמרה בראש מורם, מביטה בטיפש, אחד מהאלה שכל כך העריצה.
אותו האחד הרים את פניו, קולט את לוסי, והחוויר, אך מיד שב לצבעו הרגיל.
"והנה היא כאן! תמיד ברגעים הלא נכונים!" החל לצחוק ולדבר בבוז.
"הו, הרגע, הנרי. בסך הכל אתה יכול למצוא תנוחה נוחה," החלה להגיד, בעודה שולפת משהו מגלימתה המוזרה איתה תמיד הסתובבה "כי המוות שלך קרוב. מאוד. ובפעם הבאה- תזהר במילותייך."
האקדח נשלף מהגלימה, בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, וקול הירייה נשמע בחדר. כולם פערו פיהם ועיניהם בעודם שותקים. ואז החלה שמרית שלצדו של הנרי לבכות.
"אל תמות לי הנרי, אל תמות." יבבה בקול. עוד התייפחות מצד שירה ועוד קול הלם מצד איתן.
ואז הכל היה שקט, כי באותו הזמן לוסי הסתלקה, ווכל דיירי הבניין הרעוע והמסכן מתו מהגז המחניק.
תגובות (1)
די עצוב שכשאנשים משקיעים בסיפור ורק 13 אנשים נכנסים לראות, מתוכם נמצאת גם אני. לא מתכננת לתגובות בכלל. ממש לא מזיז לי, אבל ציפיתי ללפחות יחס.
קצת מגעיל. זה מוריד לי מאוד את החשק להמשיך לכתוב. אבל לא ממש אכפת לי. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בכלל. יום טוב.