העיניים של המוות

…והיא צועקת "לאא! אני מתחננת! תעשו משהו בשבילו! אל תתנו לו למות!" אני רק עומד שם במבוכה, מודע לחלוטין שכבר אין מה לעשות ושמצאו אותו מאוחר מידי, אבל אני לא אומר כלום לאישה שמולי, שכן היא מסרב להקשיב לי בכל מקרה.
"נו?! למה אתה סתם עומד?! תעשה משהו אמרתי!" עיניה מוצפות מדמעות יבשות ורטובות ופניה, שהיו פעם נאות, מרוחות באיפור שהיה עליהן דקה קודם.
"גברתי.. אני מצטער בנך הוא כבר…"
"לא!!" היא מרימה את פנייה לשמיים כאילו הישועה שלה תגיע משם. "בבקשה…" היא מנסה לומר עוד מילה אחת אך גופה קורס מהתשישות והיא מאבדת את הכרתה. אני נאנח. לפחות המצב המביש הזה לא ימשיך…
אני מרים את גופה העדין של האישה מניח אותו על מיטת חולים ליד. איש נכנס לחדר. אני מהנהן לו קלות בראשי והוא גורר משם את מיטת הילד. זו הייתה טרגדיה גדולה, הוא ממש היה על סף הצלה ממוות, אך לפתע נותקו המכשירים, וספק החמצן כבה.
איזה אידיוט נגע במפסקים.

הילד נקבר כעבור כמה ימים. אמו התאוששה מספיק כדי לחזור לעובדה שלה ולפרנס את עצמה. מתברר שהאבא מת לפני חצי שנה. היא נשארה לבדה, אלמנה מבעל וילד.
אני לא רציתי להיות דוקטור, לבקר את המוות בכל יום כמעט, אך תמיד דחפו אותי לתפקיד הזה, תמיד אמרו שיש לי את השכל לזכור דברים ואת היכולת להציל אנשים. הייתי אומר להם שאני ממש ממש לא רוצה, אך הנה אני כאן, מנתח מוסמך, מציל את חייהם של מיליון, מתגבר על המוות…
והנה בא לו אידיוט והורס הכל.

כשחזרתי הביתה באותו יום לקחתי את כדורי ההרגעה שלי, אני לא צריך שאשתי תראה את המבט שלי בכל פעם שאני מסתכל על חדר חשוך לפני שאני מדליק את האור.
הפחד. העיניים האדומות.
מאז אותו מקרה ישן, אני לא יושן בחושך. אשתי וחברים שלי חושבים שזה מגוחך. הם לא מבינים מה זה להיות דוקטור.
זה קרה כשגמרתי את הקורס שלי בהצלחה. יצאתי החוצה מין הבניין מחויך, כולי זחוח אושר על שעברתי -למרות שלא רציתי.
בדיוק עמדתי להיכנס לבניין בו אני גר ואז ראיתי אותם.
את זוג העיניים.
הם נעלמו כל כך מהר שחשדתי שאני רק מדמיין, שאולי זאת סתם מתיחה עלובה של החברים שלי. כן או לא, העיניים האלה לא עוזבות אותי לשנייה, מופיעות להן בכל חור חשוך.
אני ניסיתי הכל כדי לשכוח מהן אבל שום דבר לא עזר לי.
טוב, אחרי הכל אני דוקטור. כבר התחלתי להאמין שאלו הם העיניים של המוות.