התפרצות

המתח באוויר היה כבד כמו ענן ערפל סמיך.

ההתפרצות הייתה עניין של זמן. השאלה הייתה רק מי יהיה הראשון למצמץ, לשבור את השתיקה. ההמשך צפוי ויחד עם זאת, בלתי ניתן לשליטה.

הפעם זו הייתה היא. בשבריר של שניה היא פשוט איבדה את זה. כל הכעס שהיה עצור בה, תחושת האובדן והתסכול, העלבון. כל אלו היו כמו דלק שנשפך ישר לתוך להבה אימתנית המאיימת לשרוף את כל הסובב אותה.

צעקות ובכי התערבבו לכדי בליל מחריש אזניים המצמרר את שומעיו.

הוא לא נשאר חייב.
חוש הצדק ההפכפך, מזווית מבטו, היה לצידו ומכאן שלא פחות תסכול ועלבון היו עצורים גם בו רגע לפני ש… פרץ בבכי תמרורים. מהסרעפת. בקושי הצליח לנשום בשטף הדמעות וההתנשפויות. במצב אחר היה עלול להגיב באלימות. אבל העוצמות שבקעו ממנה כנראה שיתקו אותו ואת יכולתו להגיב.

למתבונן מהצד היה קשה להכיל את הסיטואציה.

הוא והיא, שניהם צועקים, בוכים, משתנקים, כועסים. שני גלים אדירים המתנגשים זה בזה בלי לדעת למה, ואיך הכל התחיל.

ואז, בתוך כל ההמולה, משפט אחד הלך והתבהר כשהיא חזרה על עצמה שוב ושוב:

"תתתחחחזזיררר ללללייי אאאאתתת הההלללגגגוווו שלי!!!"