התיבה השחורה

אני לוקח את התיבה השחורה שעל השולחן ומסתכל עליה.
היא חלקה. אין על פאותיה שום דבר. כולה צבועה בשחור, ואפילו עיטור אחד אין עליה. אני לא זוכר מה יש בפנים ולכן עדיין לא ממהר לפתוח אותה. אני מרים אותה מהשולחן ומתחיל לשקשק אותה, לנסות לשמוע אם יש משהו בפנים. והתיבה? לא מרעישה, זה מרגיש כאילו אין בה שום דבר.
אני מתחיל להסתקרן בשלב הזה.
מה יש בתיבה?( אם יש בה משהו בכלל?), למה אני סוחב אותה איתי כל הזמן ואני לא זוכר מה היא מכילה? אולי אין בה כלום ואני סתם מתנהג בפרנואידיות וכמו מטומטם מתלבט שעות על האם לפתוח תיבה ריקה?
‏אני מתחיל לעשות להיזכר. אולי אני מפספס פה משהו. יכול להיות שבעצם יש שם‏ משהו גדול וחשוב שישנה הרבה דברים אם יתגלה על ידי? איפה הקאץ'? אני שואל את עצמי.
‏הסקרנות מתחילה להתפשט על גופי כמו אש בשדה קוצים. מרגע לרגע אני מתפתה יותר לפתוח את התיבה. משנייה לשנייה יצר הסקרנות לוקח חלק יותר גדול ומשמעותי על מערכת העצבים שלי. ‏חוסר הידיעה מתחיל לשגע אותי. אני מתחיל לחפש תירוצים שייגרמו לפתיחה של התיבה להישמע פחות נוראית.
'אם לא אפתח אותה, אז היא סתם תשב בבית חסרת שימוש.'
'אם אפתח אותה אוכל להשתמש במה שיש בה, ואם אין בה כלום אוכל לאכסן בה דברים.'

לאט לאט אני מחזיר את התיבה למקומה על השולחן. אני מסתכל עליה שוב, ובצעד הססני- יצרי, פותח אותה. לאט, לא בבת אחת. התיבה חשוכה מבפנים. הפתח הצר לא מספק את צרכיי ואני פותח אותה עד הסוף.
אני מרגיש לפתע טוב יותר , כאילו השתלט עליי שד. אני מתחיל להרגיש דברים, דברים שלא מוכרים לי.
עולות במוחי תמונות של עיניים כחולות יפייפיות ואני מרגיש שאני טובע בהן. התמונה מתחלפת ואני רואה פרצוף של נערה עם אותן העיניים, מסתכלת עליי ומחייכת. חיוך חושף שיניים, הכי יפה שאי פעם ראיתי. ליבי מתחיל לפעום במהירות כשאני רואה את התמונה זזה במוחי, כמו וידאו. הנערה מתקרבת אליי ומחזיקה את ידי. היא גוררת אותי איתה ולוקחת אותי למקום כלשהו. אני מרגיש … כל כך הרבה דברים! אושר, שמחה, אהבה?
זה הכל זכרונות אני מבין – כל התמונות הזזות בראש. אבל למה? למה אין בי את הרגשות האלה עכשיו?
אני מסתכל על התיבה ועולה במוחי עוד תמונת תקריב של העיניים הכחולות. אני מתבונן בהן היטב ואני רואה דמעה מתחילה לזלוג מהעין השמאלית. ואחריה עוד דמעה, ועוד דמעה. אני מרגיש כאילו כל כולי רטוב בים הדמעות. ושהלב כואב לי, כאילו שמישהו חצה אותו לשניים. וזה כאב עוצמתי כל כך שאני יודע שהוא מסוגל להרוג.
אני מסתכל על התיבה השטנית בלהט ובבת אחת סוגר אותה.
ההרגשה הייתה כמו לרוקן אוויר מבלון. הרגשתי שאני מתרוקן, הלב שלי מתרוקן מלהרגיש, והמוח מהזכרונות.
ובעוד כמה ימים הכל יישכח. גם פתיחת התיבה. ואני אחזור על הטעות שוב ושוב. כי בלי התיבה הפתוחה אני לא מרגיש. ואיתה, אני גם אף פעם לא יודע אם אני בכלל רוצה.