התחרטות

מעולם לא אהבתי את חיי הלילה.
את המסיבות, האלכוהול, העישון, הריקודים האין סופיים.
שנאתי את כל זה.
העדפתי חיים נורמאלים.
בוקר,
לימודים, אחר כך עבודה.
ואז כמה סידורים.
ומגיע הלילה,
שינה,
חלומות, טובים כמובן.
ואז מגיע הבוקר,
ושוב הכל מתחיל מההתחלה.
העדפתי את החיים האלה,
למרות שהם שגרתיים ורגילים.
העדפתי אותם.
כי ידעתי,
ידעתי שהאלכוהול מזהם,
שהעישון מסכן,
ושניהם ביחד,
גורמים למוות.
אך משום מה, לא הלכתי אחרי העדפות שלי.
הלכתי אחרי העדפות של אחרים.
ונכנסתי לתוך חיי הלילה האלה.
לאט לאט השתנתי והתחלתי להזניח את לימודיי.
אחר כך גם פיטרו אותי מהעבודה, בטענה שאנני מתפקדת כראוי.
אני זוכרת שצעקתי אליהם ואמרתי כל מיני דברים חסרי משמעות.
אחר כך הלכתי, טורקת את הדלת.
ונשבעתי להם שהם עוד יתחרטו.
אך זה לא היה כך,
הם לא התחרטו.
אני זאת שהתחרטתי.
על הכול.
על כל מה שעשיתי,
לכל מה שנהפכתי רק בגלל,
שלא הלכתי אחרי העדפות שלי,
אחרי מה שאני רציתי.
נהפכתי לאדם אחר,
מכל הבחינות.
כבר לא הייתי אדם עם מטרות בחייו.
אדם שיודע בוודאות מה הוא רוצה מחייו.
לא היה לי נתיב.
דרכיי היו מפוצלות.
ימין- האלכוהול.
שמאל- העישון.
אין דרך ישרה.
יש רק אלכסון,
אלכסון שמוביל איל הרוע,
אלכסון שאני בחרתי ללכת דרכו.

עכשיו אני כאן,
במוסד לגמילה.
מֶקָווה כל יום, לא ליפול שוב ברשת.
להחזיק מעמד,
לא להישבר.
עד שאולי יום אחד,
באמת אצליח להיגמל.
ואז אולי הדרכים ייפתחו.
האלכסון ייעלם, ובמקומו יהיה קו ישר.
קו ישר שיוביל אותי לחיים האלה שפעם,
העדפתי.
אך בחרתי לא לבחור בהם.

ולפעמיים, אני עדיין כועסת על עצמי.
כועסת על כך שנכנסתי לתוך החיים האלה שכל כך שנאתי.
אך אין דבר, כי אני מאמינה, כפי שנכתב שאחד מספריו של "ברסלב" – "אדם- כל זמן שהוא חי, הוא יכול להתחיל מחדש…"
אז אני פה,
מֶנָסַה להיגמל.
אך עדיין,
לא מאמינה,
שהאדם שיושב פה,
זאת באמת אני…