התחלה חדשה- חיים חדשים

בבית הזה גרתי מאז שנולדתי, הבית הזה עבר איתי הכל.
הבטתי בגינה, בנדנדה, בעצים הגבוהים שעליהם טיפסתי בילדותי ופשוט חייכתי.
"מאיה, בואי כבר, אנחנו מחכים לך" קראה לי אימי מתוך המכונית וקטעה את מחשבותיי.
רציתי להגיד לה שאני לא רוצה לבוא, שאני רוצה להישאר פה, אבל במקום זה אמרתי לה "אני כבר באה אמא"
נכנסתי לתוך המכונית והתיישבתי ליד החלון. אמי ואבי ישבו מקדימה, ואני ישבתי לבדי בספסל האחורי, כמו תמיד.
היה נדמה שזאת נסיעה רגילה, שגרתית, אבל בעצם הכל היה שונה.
במשך הנסיעה, הסתכלתי בחלון, נפרדת מכל הנופים המוכרים שלא אראה שוב.
רק כאשר הגענו לשדה התעופה התחלתי להבין שאני באמת עוזבת, שבעוד כמה שעות אהיה בארץ חדשה וזרה.
רציתי להאמין שכל זה הוא רק חלום רע, ושעוד מעט אתעורר בבהלה. עצמתי את עיניי, אך כאשר פתחתי אותן ראיתי את אותו המראה, המוני אנשים עם המון מזוודות ותיקים הולכים כל אחד לעיסוקיו, ואני כמותם.
נזכרתי בערב הזה שאמא אמרה לי שאנו טסים. שאלתי אותה למה, והיא אמרה לי שזה בגלל העבודה של אבא. שוב אותו תירוץ שחוזר כל כך הרבה פעמים. אני יודעת שבנות אחרות בגילי היו חולמות לטוס לחו"ל, אבל אני לא ביניהן.
אבא טס לחו"ל בתדירות גבוהה, בערך פעם בשבועיים. לפני חודשיים, אבא קיבל עבודה חדשה שדרשה ממנו עבודה יום יומית. אבא התייעץ עם אמא, וביחד הם החליטו שנעזוב, שנעבור לגור בניו יורק. את כל זה הם עשו בלי לשאול אותי, בלי לשאול את דעתי בעניין. הם אפילו לא התחשבו בי, והחליטו שנעבור כבר עכשיו, באמצע שנת הלימודים.
אבא סימן לי לבוא לאחריו, לעבר מסלולי ההמראה. כשראיתי את המטוסים הגדולים שהיו שם, פחדתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שאני טסה, אבל הפעם זה היה שונה. הפעם אני טסה ולא חוזרת יותר.
עלינו למטוס והתיישבנו במקומותינו שבמחלקה הראשונה, שאותם דאגו לתת לנו מהעבודה של אבא. אבא ואמא ישבו ביחד, ואני שוב מאחוריהם, אבל הפעם לא לבד. לשמחתי הכסא שלי יצא ליד החלון, אוכל להשקיף דרכו בזמן הטיסה.
חיכינו עד שכל הנוסעים יעלו, ואז נשמע קול הטייס מן הרמקולים שאמר שהטיסה תתחיל בעוד מספר דקות והורה להדק את החגורות. הידקתי את חגורתי, ושמתי לב שהמקום לידי עדיין פנוי. בליבי קיוויתי שהוא ישאר ככה פנוי, לא רציתי להעביר את הטיסה הזאת ליד מישהו.
כמו שרציתי שיקרה, כך קרה, המקום לידי נשאר ריק והמטוס החל להמריא. הסתכלתי בחלון וראיתי איך כל האנשים וכל הדברים למטה נהיים קטנים, עד שאי אפשר היה לראותם מרוב גודלם הקטן.
המטוס התיישר ואני כבר ידעתי, מכאן אין דרך חזרה.
ניסיתי להירדם, ולהפתעתי לא עברו שתי דקות וכבר נרדמתי.

התעוררתי אחרי שבע שעות, היו לי עוד שלוש שעות להעביר במטוס עד שננחת בניו יורק.
בדקתי איזה סרט משודר בטלויזיה ושמתי את האוזניות. הסרט לא היה כל כך מעניין אבל זה הדבר היחידי שהיה לי לעשות באותו זמן.
זה כל מה שעשיתי בשלוש השעות האלו, ראיתי סרטים ובדקתי מה השעה.
כשסוף סוף הגענו לניו יורק לא ידעתי אם אני שמחה או עצובה. הייתי שמחה, כי לא רציתי להיות יותר במטוס. אבל הייתי עצובה, כי לא רציתי לעזוב את ישראל, לא רציתי לעזוב את החברות שלי.

כשיצאנו משדה התעופה, חיכה לנו איש עם חליפה ליד מכונית שחורה ומפוארת. כנראה אבא הכיר את האיש בחליפה, כי כאשר ראה אותו, מיהר לכיוונו. האיש בחליפה ברך את אבא לשלום באנגלית. ברגע הראשון לא הבנתי למה, אבל אחר כך נזכרתי, אנחנו כבר לא בישראל. האיש בחליפה פתח לאבא את דלת המכונית, והוא עצמו התיישב מקדימה, בכסא הנהג. נכנסתי למכונית, והתיישבתי ליד אמי. לא חשבתי שיכבדו ככה את אבא, ויביאו לנו מכונית כזאת , ועוד נהג.
הייתי בטוחה שנזמין מונית, כמו תמיד שכשאני ואמי היינו באות לבקר את אבא.
הנסיעה לא הייתה ארוכה, וארכה רק 20 דקות. בסוף הנסיעה המכונית נעצרה ליד בית לבנים אדום וגדול עם גינה ענקית. יצאתי מהמכונית והתקרבתי אל הבית. עליתי במדרגות הכניסה וניסיתי לפתוח את הדלת. למרבה הפליאה, היא היתה פתוחה, מוזר. עשיתי סיבוב קצר בבית, ואם חשבתי בהתחלה שהוא גדול, אז עכשיו חשבתי שהוא גדול פי 2.
לבית היו שתי קומות, בקומה הראשונה היו סלון, מטבח, פינת אוכל, סוויטת הורים שאליה לא נכנסתי ועוד חדר.
בקומה השניה היו עוד 5 חדרים שלא ידעתי למה הם משמשים, הרי היינו רק שלוש נפשות במשפחה, אמא, אבא ואני.
א הבנתי למה אנו צריכים בית כל כך גדול, אבל לא התלוננתי. הרגשתי מחנק בבית הזה, ורציתי לצאת החוצה לשאוף מעט אוויר.
ירדתי בגרם המדרגות המסתלסל וקראתי "אני יוצאת" לא שהם הקשיבו לי בכלל.
בדקתי שיש לי קצת כסף ושהפלאפון שלי נמצא אצלי בכיס ויצאתי החוצה. הפלאפון היה אחד הדברים הטובים מהעבודה של אבא, שעליהם אמרתי תודה לאבי על עבודתו.
איך שיצאתי החוצה הרוח העיפה את שערי הארוך על פניי וגרמה לי לחייך. כעת נזכרתי כמה אני אוהבת רוח, כיצד היא משכיחה ממני את כל דאגותיי.
התחלתי לצעוד ברחובות עד שהגעתי ללב העיר. הכבישים היו סואנים, אורות החנויות נדלקו והבהבו בלי סוף, וכל זה היה מלא ברעש. הסתכלתי למעלה, וראיתי את המגדלים הגבוהים, הענקיים שלא נגמרים. אבל כל זה היה כלום, כולם דיברו בשפה אחרת, זרה, למרות כל לימודי. בגלל כל אלה הרגשתי לא שייכת.
פתאום שמעתי קול לידי, יותר נכון יבבה. חיפשתי את מקור הקול ומצאתי. זה היה גור כלבים, בעל פרווה בהירה ועיניים גדולות שהסתתר מאחורי פח זבל. הוא נראה פוחד, לא הבנתי למה. אבל אז עברה מכונית גדולה של מכלאת כלבים שעצרה לידינו, והסבירה לי את מקור הפחד של הגור. מתוך המכונית יצא גבר בשנות החמישים לחייו בעל כרס גדולה ופרצוף אימתני, והתקרב לעברנו. כאשר האיש תפס בגור הקטן החלטתי שאני חייבת לעזור לו.
"סליחה אדוני, זה הכלב שלי." אמרתי לו באנגלית.
האיש צחק והשיב לי " זה הכלב שלך? איך זה יכול להיות אני כבר רודף אחריו חצי שעה ולא ראיתי אותך בסביבה"
"אני מצטערת אדוני, אנחנו פשוט הרגע נחתנו כאן ולא הספקתי לקשור לו את הרצועה" השבתי לו בכוונה עם מבטא כבד, כדי שיאמין לי.
האיש חשב לרגע ואז שאל "איך קוראים לו?"
אופס, את זה שכחתי, עכשיו הוא יבדוק אם הכלב מגיב כאשר אקרא בשמו. "ג'ק" אמרתי לו "קוראים לו ג'ק".
לשמחתי הכלב הסתובב אליי, והאיש השתכנע והוריד את הגור. "בסדר, קחי אותו, אבל בפעם הבאה שאני מוצא אותו כאן אני לא יוותר לך והוא יכנס למכלאה." האיש אמר לי, ונכנס לתוך המכונית.
"אז מה" שאלתי את הכלב "קוראים לך ג'ק?" הכלב נבח וליקק את הלחי שלי. כנראה שכן, או שהוא מגיב ככה על כל שם. חיבקתי אותו ועלתה במוחי מחשבה שמחה. עכשיו כבר לא אהיה לבד, יהיה לי את ג'ק.
הרמתי אותו וסימנתי למונית שתעצור. אחרי כמה דקות של המתנה, נעצרה מונית לידינו ונכנסתי לתוכה.
"כמה זה ל…" התחלתי להגיד, ואז הבנתי שאני לא בדיוק יודעת איפה אני גרה.