התוכי שלנו.

התוכי שלנו מת. אחרי שלושה שבועות של חיים מלאים צבע, הוא מת. לא בגללנו, הבעיה הייתה בו. זה כמובן, מה שאמי משננת באוזני אחי הקטן הבוכי. הוא ממש אהב אותו. כולנו אהבנו. מזה רציתי להימנע. מתחושות העצב והאשמה, שאת מרגישה כשחיית המחמד שלך מתה. בגלל זה שיננתי בראשי: "אני לא אוהבת אותו, אני לא אוהבת אותו. אני לא מתחברת אליו, בכלל לא." כמו שאומרים; ניסיתי להימנע מהבלתי נמנע.
והנה, עכשיו, אני רואה אותו שוכב בצורה פיזית לא הגיונית, עם הצוואר מכופף עד כדי שבירתו, בלי רוח חיים בגופו.
אבל איכשהו, הקול הזועם בראשי, שאומר לי שאסור לבכות, מנצח. לכן אני נושמת עמוק, ומספרת לאחי סיפורים מצחיקים, שיסיחו את דעתו. ובלילה, בין הסדינים, אני בוכה בכי מר, על משהו שהיה ונגמר. גם אם התוכי הוא העניין פה, יש הרבה דברים מלפני בריאתו. זה לא רק התוכי, שמטלטל את נפשי בכל התבוננות בתמונה מפעם. שגורם לי למרר בבכי בשירותים, רק כי ראיתי משהו שהזכיר לי אותו. שאחרי שנים של התאבלות, אני עדיין חושבת עליו. זה לא רק התוכי. זה גם ההוא. ההוא שמילותיו האחרונות היו; "זאת לא את, זה אני." זה ההוא שאחרי שחשבתי שבכיתי מספיק לכל החיים, גרם לי לבכות עוד. זה ההוא, שגרם לי להבין, שלא אוכל לאהוב אף אחד אחר כמו שאהבתי אותו.
וזה ההוא, שבמצבה שלו כתוב: "השאיר הורים, אחים, ואהובה." אחרי מותו, הבנתי, שגם אחרי כל כך הרבה כאב ועצב, אני עדיין ממשיכה להאמין לכל בחור, להתחייב לכל זוגיות, לפתוח את ליבי לכל אחד. ועדיין אני לא לומדת. אנשים מאחלים לעצמם ביום ההולדת, לפגוש את האחד, ולפתוח את ליבם בשבילו. אני רק מבקשת, תרופה לליבי השבור.
פעם אולי האמנתי, שאי אפשר לשבור משהו שכבר היה שבור, אבל כיום אני מאמינה, שאפשר לנפץ כל רסיס, וכל אבק של רסיס, אפשר לטחון. עד מתי? עד שישאר רק אבק שמתעופף ברוח. כנראה מזה עשוי האבק ששוכב על המדפים בביתנו הישן, שגרם כאב נוראי למתגוררים בו, עד שכולם עזבו.
וכנראה, שתלתלי האבק בפינת הסלון המתפורר, הם בעצם, ליבו השבור שלי.