התגעגעתם אליי

"אני בטוחה שהתגעגעתם אליי" אני אומרת וצוחקת כאשר הם מפנים אליי את פניהם המופתעות לחלוטין.
"את בחיים" אחד מהם לחש, לא ממש מאמין.
"את בחיים" אתה חזרת על המילים, כול-כך רוצה להאמין אך לא יכול.
"ברור שאני בחיים," אמרתי. "למה? ציפית שאני אהיה אותה נערה חסרה ישע שכול כך רצתה להגיד לך כן?" אני שואלת, קולי אכזרי, אך האכזריות מופנת אליי ולא אליך.
צחקתי צחוק קצר וחסר חוש הומור.
"יקירי, אני עברתי כול-כך הרבה עליות ומורדות מאז, שזה היה מצחיק אם הייתי מתה בדבר מגוחך כול-כך" אני אומרת ומלטפת קלות את קו הלסת שלך.
"את קוראת למתקפות שלנו מגוחכות?" היא שאלה, והרימה גבה.
"כן." אני אומרת קצרות ואחר כך, חוזרת להתמקד בך.
אני יכולה להבין למה התאהבתי בך, למה הערצתי אותך כול-כך, אבל נאי לא הרגשתי את זה יותר, ואני חושבת שאני אמורה לחשש.
אני אומרה לפחד שמה איבדתי את האנושיות שלי, אבל מצד שני, למי אכפת?
אני התקרבתי אלייך עוד יותר ולחשתי באוזנך, משום שאף אחד אחר לא צריך לשמוע זאת.
לכול אחד אחר, זה היה נשמע לא מובן, אך אתה ידעת מה אני ולמה אני מסוגלת, ולכך ידעתי שתבין זאת.
"אני מתתי יותר פעמים ממה שאתה חיית, אורקל"