התברכתי בקללה

חץ ישבה על מיטתה ברגליים משוכלות ובהתה בקיר הלבן שמולה. מוזיקת מטאל כועסת התנגנה באוזניה בזמן שחשבה על שמש, שעזבה מבלי להתריע או אפילו להיפרד מימנה לשלום. היא חשבה גם על המקום אליו בחרה ללכת, על השותף שלה לפשע, ועל כך שהרגישה כגלגל שלישי ברומן העצוב שהתפתח ביניהם ונגמר בטרגדיה. היא הרגישה נבגדת על ידי אלו שהחשיבה לשני חבריה הטובים ביותר וליבה התכווץ כאשר שחזרה במוחה כל רגע שבילו יחד.
צעדים קלילים נשמעו במסדרון שמעבר לדלת, וחץ ידעה בדיוק למי היו שייכים משום שהם היו קלילים כמו של אף בן אדם שחי אי פעם.
"לך מפה." היא אמרה, כשנכנס לחדרה.
היא אפילו לא טרחה להוציא את האוזניות מאזניה או להביט לכיוונו.
"חץ, אני מבקש שתקשיבי לי." הוא ביקש משום שידע מההתחלה שהיא איננה הולכת להיכנע לו בקלות.
"לך מפה."
"אני לא הולך לעזוב אותך, את יודעת." הוא אמר, ספק התייחס לרגע ההוא ספק התייחס לעתידם כחברים.
חץ הפנתה את מבטה אליו לראשונה מאז הופיע בחדרה, הוציאה את האוזניות מאוזניה וענתה "ברור שלא, אתה הולך להיטפל אלי ולרדוף אותי לנצח."
"להיטפל אליך? לרדוף אותך? אני חבר שלך."
"חבר? אתה מעולם לא היית חבר שלי."
מילותיה ננעצו בו כסכינים והשאירו צלקות.
"ואם היית, אז אני מניחה שחברי אמת באמת דוקרים אותך מלפנים." הוסיפה, מצטטת את השיר שזה עתה שמעה.
הוא נשאר שקט, הוא לא ידע מה לומר.
"אני באמת מצטער, חץ."
"סוף מעשה במחשבה תחילה…"
" זה היה מוכרח לקרות.", אמר, הוא לא ידע איך להסביר זאת אחרת, ללא קלישאות.
"כן, אבל לא עכשיו,"
"את ידעת שזה יקרה בשלב זה או אחר, נמשכנו אחת לשני כמו זבובים לגופה." הוא אמר, מילותיו שלחו רעד במורד עמוד השדרה שלה, וצמרמורת בכל פיסת עור חשופה.
"היא הייתה צריכה להישאר."
"את יודעת אלו מין חיים היא חייה, הייתי מוכרח לקחת אותה אלי." התווכח, הוא הרגיש את הצורך המוזר הזה להגן על שמש, ולהצדיק את מעשיה.
"החיים שלה הם לא עניינך!" צעקה עליו חץ וקמה על רגליה במהירות.
"חץ-" הוא החל לדבר אך זאת קטעה אותו בזעם מתפרץ "אני החברה שלה, היא הייתה אמורה לבוא אלי עם הבעיות שלה, לא אליך!"
היא הרכינה את ראשה ולקחה נשימה עמוקה לפני שלחשה בתסכול "הייתי עוזרת לה אם הייתי יודעת."
"היא לא יכלה לספר לך, היא ידעה שאת תשכנעי אותה להישאר." הוא אמר והניח את ידו, שתמיד הייתה קלה על כתפה.
"כי זה לא היה הזמן שלה ללכת עדיין." היא הרימה את עיניה הדומעות, והביטה אליו.
הדמעות המשיכו לזלוג במורד לחייה, ושפתה התחתונה רעדה, לרגע נדמה היה לה שראתה שמץ של רחמים בעיניו.
"תאמיני לי, לא הייתי לוקח אותה איתי אילולא הייתי חושב שהגיעה זמנה ללכת." הוא הבטיח לה, כאילו שזה יעזור להדביק בחזרה את ליבה השבור.
"אתה ידעת על זה לפני." היא אמרה כשלפתע הבינה זאת.
שתיקה רועמת שררה בחדר למשך כמה רגעים.
"איך לא סיפרת לי?!" היא צעקה וחבטה בקיר שלצידה בחוזקה.
"כי הייתי צריך שהיא תבוא איתי." ענה ברוגע, ונגע קלות בידה כדי למנוע מימנה לחבוט בקיר שוב.
"לא, חתיכת אנוכי שכמותך-" היא אמרה וחבטה שוב בקיר, הפעם חזק יותר, הדמעות זלגו במורד לחייה בקצב קבוע, דמעה מעין ימין ואחריה דמעה מעין שמאל.
"היי חץ, תירגעי. היא עשתה את הבחירות שלה, את צריכה לשמוח בשבילה." אמר ואחז באגרופיה כדי לעצור אותה באמת.
"את יודעת שאיתי היא תהיה הרבה יותר מאושרת, חץ."
היא נשארה דוממת וניסתה לעכל את דבריו. מיליון מחשבות חלפו במוחה בקצב שיא, עד שלפתע פלטה את המזעזעת שבהן בקול:
"אני מבינה פתאום למה אנשים שונאים אותך."
היא התיישבה בחזרה על קצה מיטתה, עיניה פעורות, הדמעות זולגות בקצב איטי. דמעה אחת מעין ימין, דמעה אחת מעין שמאל, ואחת נוספת מעין ימין.
"אתה מעוות, אתה חושב שאתה עושה טובה לאנשים כשאתה לוקח אותם תחת חסותך." היא נענעה את ראשה לשלילה מתקשה לעכל את דבריה שלה עצמה.
"אתה מנצל אותם כשהם חולים ופגיעים,"
"אתה מבטיח להם חיים טובים יותר," היא אמרה בקול רועד.
"אבל בעצם, אתה לא-" קולה נשבר והדמעות חזרו ליפול על לחייה, דמעה מעין ימין, לאחריה דמעה נוספת מעין שמאל וחוזר חלילה.
"חץ, את יודעת שזה לא נכון, אני עוזר לאנשים האלה." אמר, ספק אם מנסה לשכנע אותה או בעצם את עצמו.
"לא, אתה לא." היא הרימה את מבטה והביטה בו.
"אתה יודע, עכשיו אני רואה אותך, את מי שאתה באמת." הוסיפה, מתעלמת מדבריו באופן מופגן.
"לא חץ, את מושפעת מהצער והאבל על שמש," הוא עצר כדי לתת למילותיו לחלחל ואז הוסיף "את כבר ראית את מי שאני, את היחידה שהתברכה ביכולת לראות אותי כמו שאני באמת-"
"התברכתי?" היא פרצה בצחוק כועס מהול בדמעות.
"התברכתי בקללה."
דפיקה בדלת קטעה את שיחתם.
"מי זה?!" צעקה חץ הנסערת על הדלת הסגורה.הדלת נפתחה בעדינות ומאחוריה הופיעה אימה שאמרה בקול מרחם "אנחנו צריכים לצאת ללוויה."
היא נשארה עוד כמה רגעים, ליד הר הבוץ שתחתיו לנצח תנוח שמש על משכבה בשלום. היא חשבה על איך גופתה המכוסה בבד לבן השולחה אל תוך הבור כמו שק תפוחי אדמה. היא חשבה על כך שבמקום להיפרד מימנה לשלום, הם קראו עליה קדיש ושבחו את שמו של האלוהים. היא ידעה ששמש מתהפכת בקברה על כך. צחקוק מהול בבכי ורעד פרץ מבין שפתיה כשדמיינה את גופתה החיוורת מתהפכת בתוך האדמה. הידיעה שאינה אמורה לצחוק במעמד זה גרמה לה לצחוק עוד יותר חזק.
היא הייתה צריכה ללכת, שכן השמש עמדה לשקוע לחלוטין. אך היא לא רצתה לזוז ולו סנטימטר, כאילו שאם תלך, היא לא תוכל לשוב לפה לעולם.
" זאת הייתה לוויה עצובה." היא שמעה את קולו הקר ואת צעדיו הקלים.
“לא שוב," היא נאנחה וגלגלה את עיניה.
"רק באתי לומר שוב שאני מצטער." הוא אמר והתקרב אליה בכמה צעדים.
"אתה יודע? היום הבנתי את סדר הדברים בעולם, או יותר נכון את הבלגן." היא עצרה ונשמה נשימה עמוקה.
"הבלגן הוא שאתה, המוות, יצרת קשר איתי, בת אנוש." הוסיפה, מתקשה לכבוש את הבלבול שחשה ולסדר את המשפט בצורה הגיונית. אך למרות זאת, הוא הבין את כוונתה.
"את צודקת." הוא נאנח, והסתובב על עקביו כדי להיעלם מחייה לצמיתות, אך לפני שעשה זאת הוסיף "את דרמטית מידי."
היא החניקה צחוק מהול בדמעות, והביטה בו בעצב כשנעלם אל תוך האופק.