התאבדות (חברתית?)

היא הביטה במנחה בזעזוע. היא חשבה שלא שמעה טוב אז בקשה ממנו שיחזור על דבריו בשנית. "כמו שאמרתי", הוא קרא ברשמיות מזויפת, "מולך מונח הרובה האוטומטי ומאחוריו מראה. עלייך לבחור, לירות במראה, או לרסס אל תוך הקהל. תזכי בכסף רק אם תבחרי באפשרות הנכונה." היא לא הבינה מה הקושי במשימה, הרי מובן מאליו שהיא צריכה לירות במראה, כך שום נזק לא ייגרם לאף אחד. נכון? רק לבבואה שלה עצמה שנשקפת אליה. אך זהו לא נזק ממשי. זו אפילו תהיה הקלה. היא בכל מקרה שנאה את הבבואה שלה שמסתכלת אליה ככה במבט שאומר לה שהיא פשוט לא נראית טוב היום, או בכלל. היא חשבה על זה עוד קצת, והיא הגיעה למסקנה שכן היה נחמד לירות בקהל. ככה רק היא עצמה תראה את הבבואה הזו, שאולי לא תיראה כל כך רעה אם הקהל לא יהיה שם כדי להפנות אצבעות ולגחך. יכול להיות שזה הדבר הנכון? להרים את הרובה ולירות ללא אבחנה אל תוך הקהל? היא התיישבה על הרצפה כשהקהל קורא לה בהתלהבות לירות בבבואתה שבמראה. היא מחתה את הדמעה שירדה במורד לחיה, קמה על רגליה ואחזה בתת המקלע. הקהל השתתק. "נו…" אמר המנחה, "מה הבחירה שלך?". היא פרקה את הנשק והשליכה אותו לרצפה. הקהל מסביבה נעלם. גם המראה והמנחה והבימה שעמדו עליה שניהם, הכל נעלם. היא פקחה את עיניה והרגישה קלילה. היא הבינה שהיא לא חלק מהמשחק יותר.