השתקפות

מסתכלת על השתקפותי, השמש חודרת דרך החלון שמאחורי, דמעה זולג ונופלת על הרצפה הקרה.
ידי המצולקות משתקפות במראה ואני רואה אותן, עורי הלבן נעלם בשמש אחר הצהריים, עיני הגדולות מלאות בדמעות של שנים ושל כאב.
אני מחייכת חיוך קטן, הוא כמעט ולא ניראה כי הוא אמיתי, אף אחד לא רואה את הדבר האמיתי. המראה שמולי משקיפה את גופי הצנום והגבוהה שערי הבלונדיני נופל על פני, בשביל להסתיר את פניי החיוורות, עייני הכחולות שנגלות מתחת לכל השיער מביעות כאב ופחד שהולך וכרב.
אוזני המחוררות מבצבצות גם הן ומראות שרות על גבי שורות של עגילים שונים וצבעוניים, אני מסיתה את שערי הצידה כמו שאמי הייתה עושה לי, נזכרת ברגעיים השמחים שלנו. אני פותחת את פי וצחקוק קטן ניפלט משמה, אחריו יוצא צחקוק יותר גדול, השמש גדלה ומתחזקת מוחקת בעדינות את דמותי מהמראה הצחוק הופך לדמעות כמו תמיד, הכאב חזק מדי בשביל להסתיר אותו מתחת לצחוק, הדמעות ממשיכות לזלוג ואני נופלת לרצפה אף אחד לא רואה אותי, לא שם אליו לב.
אני פשוט אדם אחר ממקום אחר, העולם לא רוצה אותי הוא רק עורג אותי לאט לאט, אין שימחה בחיי.