השרפה.

חום. זה כל מה שאני זוכרת. ואור. ואז.. התעוררתי בבית החולים. לקח לי חודש להתאושש מהכוויות. כשראו אותי שוכבת על האדמה השרופה, חשבו שאני מתה. אך בדרך פלא שרדתי. ועכשיו, עורי בריא לגמרי. אבל הבית שלי.. ויש עוד דבר שהשארתי מאחור. דבר יקר לי מאוד. דבר שאני לא יכולה לחיות בלעדיו.. בני. הוא נלקח ממני בשרפה. דמעה נוצצת בזווית עיני כשאני נזכרת בו. הגשם יורד מבעד לחלון, עיני דומעות כעננים. אומרים שהגשם ישטוף וינקה הכל. זה לא נכון… בני… אני צורחת צרחות כאב וסבל. אני מתייסרת מבפנים. עוברת עינויים. איך? למה? כל כך הרבה שאלות. אבל עובדה אחת. הוא איננו. במקומו יש חתיכת אבן. הקבר. בני…

אני שוכבת על האדמה, מדממת. נדרסתי? כנראה. אוי. רק עכשיו הכאב.. הוא מציף אותי.. אני מרגישה, כלום בעצם. רואה.. גם כלום. חשה בנפשי עוזבת לאט לאט את אחיזתה בגופי… ומתאחדת עם בני. פתיתי השלג הצחים צונחים על גופתי השרועה על הכביש, מכסים את הדם.