השקרים של חיי

כמו כולם, גם אני שיקרתי מתישהו בחיי. בין אם זה על משהו שעשיתי או בין אם סתם רציתי לגונן על מישהי .
רוב השקרים היו על הכישרון שלי.
אני מאלה שיכולים לעשות משהו ממש יפה עד שהמורה תבהה בזה כל השיעור, ואז להגיד שזה יצא קצת מכוער או עקום מידי.
אני זוכרת יום אחד שאני וחברה שלי עבדנו על משהו גדול (אותה תמונה, כל אחת לבד) שלי יצאה קצת יותר מדוייקת משלה, בין אם בצבעים או בין אם בתמונה עצמה.
אני מודה שהיה לי חיוך על הפנים, אחד ממש גדול, למען האמת. עמוק בפנים הייתי ממש מרוצה, לא סתם עבדתי על זה קשה כל כך ובארבעה שיעורים, אבל כשראיתי את המבט שעל פניה של חברתי, קצת התאכזבתי.
זה לא שהייתי רעה או משהו, כזו שדואגת רק לעצמי; פשוט אני כן עזרתי לה בזמן העבודה, נתתי עצות איך לעשות את זה, ואיך לצייר את הקו האחרון נכון, אבל היו זמנים שהיא לא הקשיבה, וזו הסיבה שהיא לא הצליחה.
אמרנו לה שזה לא נורא, שהיא תצליח יותר בפעם הבאה, אך החיוך החמוץ לא מש מפניה, להיות שנייה כל פעם זה קצת משגע.

ניסיתי יותר, ניסיתי פחות, זה היה מבאס, לכל הרוחות.
השקעתי כמו תמיד, אך נתתי כבוד, להיות שנייה פתאום זה לא כזה נורא.

כולם אמרו לי שאני סתם מדברת, שלא יפה לא להעריך יצירה מהממת. שאם כבר השקעתי ויצא פצצה, אז למה לא לקחת את הכבוד והתהילה?
והייתי מנמקת "יש כתם פה," ו "זה קצת לא מדוייק מספיק כאן.." אך אף אחד לא התייחס, ובצדק, כמובן.

אני רק ניסיתי לעודד חברה, אז למה אין איש שמבין את הסיבה?

השקרים הכי גדולים היו על עצמי, מתי ש"כאילו" פישלתי ולא מספיק הערכתי.
מתי שידעתי שכן ומגיע כבוד, אך לוותר מידי פעם לא יגרום לצרות.
והיו כמובן סיפורים אחרים, אך הם לבינתיים לא ממש קשורים…