השקיעה

הוא קרא איפשהו שהמוזה היומית הטובה ביותר היא השקיעה, במיוחד אם היא מתרחשת בים. כשהחליט שעליו לכתוב באמת, ולא רק כרעיון, מצא דירה זולה במרחק כמה דקות מהחוף, והחל כל יום לבקר את השקיעה. בהתחלה זו הייתה ביקורת נעימה, חסרת משוא פנים כמה שאפשר, ולאחר מספר שבועות התפתח לו מנהג קבוע, והוא לא בן אדם של ריטואלים.
לקראת השקיעה היומית, בשעה שהשתנתה באופן קבוע, אירגן את חפציו המיועדים לתפיסת המוזה הנחשקת. בגד ים, מגבת, שקית ניילון שתאכלס את שני אלו לאחר הטבילה, משקפיים לראיה יותר מדויקת של השמש השוקעת, ספר קריאה תורן, וכמובן יומן כתיבה וכמה עטים. את הסמארטפון השאיר מוטען בבית, כדי שלא ייגנב על ידי נוכל, ולא יגנוב את דעתו מתהליך הכתיבה.
הדקה האהובה עליו ביום היתה הדקה בה השמש מתנשקת עם האופק. הוא השתדל לא למצמץ אפילו פעם אחת במהלך אותו רגע קצר-ארוך, גם אם דמעות ניקוו בעיניו. כשהיה עובר אדם ומסתיר את המחזה היה כמעט ומתעצבן, וכשהייתה עוברת סירה רחוקה ומפליגה על גבי השמש היה מתענג על התפאורה.
במהלך אותה דקה היו שני רגעים מרגשים במיוחד: הרגע בו השמש נגעה בשפתיה התחתונות במים הרחוקים והפכה מעיגול מושלם למעין פטריית פצצת אטום כתומה, והרגע בו השמש הייתה נעלמת לחלוטין, ומשאירה אותך בקתרזיס חושני.
לפעמים היו מצטרפות אליו בנות זוג מהמין המשלים, אך הריטואל נשאר קבוע, רק שלרוב הייתה מועצמת החוויה. הוא היה רואה את השקיעה גם בגשם, כשהיומן והעטים היו חבויים בתוך שקית אטומה, וגם בעננות כבדה, בה דמיונו השלים את הסצינה והחוויה הייתה שונה, אך לאו דווקא פחות טובה.
שנה חלפה, ועוד שנה אחריה, זוגיות נרקמה עם אישה, וחיים שלמים סביבה, ולבסוף ביחד קיבלו החלטה, די לעיר הגדולה. לפני המעבר למושב הרחוק מהים, הוא הלך להגיד שלום לאותה דקה נהדרת. הפעם הדמעות הגיעו לא בגלל הרוח, החול והמלח שבאוויר. כשהשמיים החשיכו, והוא נותר לבדו בחוף, הוא הצליח לשחרר אנחה וחשב "אולי דווקא הזריחה היא זו שתגרום לי לכתוב".