השקט שלפני הסערה

שני המגבים רדפו זה אחר זה, דוחפים את טיפות הגשם מהשמשה הקדמית.
הצינה הורגשה באוויר, חודרת אפילו דרך הקרום הבררני של המעיל ושכבות הבגדים שלבשתי.
האורות נראו עמומים, מטושטשים, כאילו לא היו אלא בבואה לאחר שאבן נזרקה אל המים ויצרה אדוות קטנות מרקדות לאורך הנהר.
המיניבוס הקטן פילס את דרכו דרך השלוליות המכובדות, אשר נדמו צוחקות על כל הבא לחצותם, כאילו מאתגרות אותו לחצות "אם יש לך את האומץ".
ובכך שפשפתי את ידי כנגד החלון פעם נוספת על מנת למחוק את האדים אשר הצטברו על השמשה, אך שוב, הקור מנע את הצלחתי.
נשענתי על גב הכיסא, מקווה שלא יהיה בוצי יותר מידי כדי שלא אשקע בתוך הבוץ במטרה לחצות אל הדרך המבורכת הביתה.
והפלאש של המצלמה של אלוהים גורם לי לחייך חיוך אווילי, והמוזיקה המתנגנת כפרס על הצילום, זו שבעבר גרמה לי להתחבא תחת ערימת השמיכות, עכשיו רק גורמת לי לחייך, כאילו שהתרגלתי.
והמגבים המשיכו לרדוף זה אחר זה גם כשהנהג עצר בתחנה שלי, וירדתי אל עבר השלולית העצומה, כאשר הגשם נוחת עלי, ואני רץ הביתה, לא כי אני בורח מהגשם, כי אני פשוט מרגיש מלא אנרגייה, והטיפות נופלות אחת אחרי השנייה, ואני עם המעיל בבית, והשקט המבורך שמגיע לאחר מכן… זה השקט שלפני הסערה.