השעון
דוד שלי הביא לי במתנה שעון על שרוך. כזה שאפשר לתלות על הצוואר.
כמובן שלא העזתי לענוד אותו, כיוון שידעתי שהוא יישבר שם בגלל ילדים שיתלשו לי אותו מהצוואר ויחליטו לשבור אותו ולצחוק עלי.
אז שמרתי אותו בכיס.
סיפרתי עליו רק לחבר שלי, והראתי לו אותו, והשעון התנדנד מצד לצד.
חשבתי לעצמי, כמה נפלא היה לו הסרטים היו אמיתיים, והשעון הזה היה יכול להפנט אנשים.
הייתי מהפנט את הילדים שתמיד צוחקים עלי, ומכריח אותם לקבל אותי, ולעולם לא לרדת עלי שוב. הייתי מהפנט את ההורים שייתנו לי ללכת לבד לחנות בגדים, והייתי יכול לקנות לעצמי לבד את הבגדים, כולל בגדי כדורגל, מכיוון כשאני הולך איתם תמיד אני מתבייש מידי בשביל לבקש את בגדי הכדורגל.
הייתי מהפנט את אחי להפסיק להציק לי.
והייתי מהפנט אותו להתאהב בי, ולאהוב אותי יותר מכל דבר אחר…
אילו רק השעון הזה היה מסוגל לעשות דבר כזה…
כמה שחיי היו יפים אז…
תגובות (1)
כול סיפור שלך שאני קוראת אני מצליחה כאילו להבין אותך יותר.
ולכן אני מרשה לעצמי חוץ מתגובה להגיד לך עוד משהו.
אתה צריך להפסיק לפחד מאנשים. להפסיק להתחבא.
אני מבינה אותך, באמת.
גם אני הייתי במצב הזה, ואני בטוחה שאצל בנות זה קצת שונה,
אבל לדעתי אתה צריך להפסיק לפד מכולם. להיות עצמך ולא צריך לעניין אותך מה אנשים אומרים או חושבים.
אתה לא חייב להקשיב לי, אמרתי את זה באמת כי כואב לי לקרוא את מה שאתה כותב
ובאמת להבין הכול. לדעת אך זה מרגיש.
הרבה בהצלחה בכתיבה ובחיים:)