השעון שלי

אנשים הם פועלים אחרת. לכל אחד יש תיק שונה, כמו לכל שעון בבית הזה. אם מקשיבים מספיק טוב, שומעים את ההבדלים. ולכל אחד יש גן עדן אחר.
לפעמים זה מפחיד לגלות מה יכול לשגע אותך. מה יכול להשאיר אותך ימים ולילות ער. מה מפעיל את הגלגלים בראש שלך ויכול לגרום לך לתקתק.
ולפעמים זה יכול להשמע כמו פצצת זמן. תיק. תיק. תיק.
בום.
הרי התיקים האלה סופרים משהו. והם אולי מגלים לך באופן יחסי ביותר איזו שניה קצרה יותר מהשניה.
היה לי מכר שסיפר לי שכדי לחיות לנצח צריך לסבול. אז כל שניה נראית כמו נצח, הבטיח. אבל מי שחי טוב, חי מעט. זה המחיר של ההנאה שלנו, שהיא מוגבלת.
תיק. תיק. תיק. בום.

אנשים הם לא מה שהם נראים. ואני לא מה שאני נראית גם כן. גם לא לעצמי. אני נראית כמו ילדה, שאוהבת דברים של ילדות, כמו עוד סיפור פרברים שסופר יותר מדי פעמים. אבל יש טוויסט, או, לכולנו יש את הטוויסט הזה, שהופך את החיים למקוריים, ללא נורמלים, שהופכים את מעללות חיינו ממה שנראה כמו סצינות דרמה לסצינות פסיכדליות. ולא הרבה אנשים מוכנים לראות סרטים על החיים שלהם באמת, בגלל זה יש סרטי מיינסטרים.
הסיפורים מתחילים איפה שהכנות משפרת את עצמה, אז המים זורמים ויש אין סוף מה לספר על העולם הזה, כי כזו המציאות, מעניינת ומסובכת מדי. לעומת שקרים שמתנהגים כמו כביש ללא מוצא. הם קצרים, שטחיים וסתומים, ואתה אומר אותם שוב ושוב בראש שלך כדי לבדוק שכלום לא השתנה. שקרים שאפשר לחשוב מעבר להם ולעומקם, אלו שקרים שלוחצים ידיים עם המציאות.
הסרטים והסיפורים הטובים ביותר נראים כמו כביש ארוך במיוחד. אין לו מוצא, אבל הוא ארוך ואתה מסתכל אל האופק ונאנח. אך. אם יש אופק, יש עתיד, ויש לפחות עכשיו שלווה ורוגע.

הסיפור שלי מתחיל בתיכון. מצאתי את עצמי מקשיבה לאיזה מקל על תורת המוח האנושית. ואומנם שכן הייתי ילדה שהייתה מדברת עם מקלות, הפעם המקל הזה היה אדם (אני יודעת, נכון?).
כשאני חשבתי על חבר בתקופה ההיא, חשבתי על מישהו שיראה מגניב. טוב, לא לכולם, הרי לא כולם אוהבים מקלות, אבל שיראה מגניב לי, ואני אביט בו, במודל האידאלי שיצרתי לעצמי, ואהיה שמחה ואדע שזה הכי טוב שזה מגיע. ואז אבנה אתו מערכת יחסים מדהימה עד שנמות יחד בקבר. סיפורים, נכון?
הרי אף פעם לא מתים יחד באותו זמן. וזה אף פעם לא נראה כזה יפה. והחיים הם תמיד מסובכים גם אם אתה מרגיש אוקיי. אוקיי, כמו האות שטייסים שלחו כדי להמשיך את המבצע שלהם. כמו סימן שצוללים עושים כדי לתקשר ולהגיד בסדר. כזה אוקיי, שמרגיש טוב, כי אפשר להמשיך את החיים. אוקיי שחור וציני כי אין מוצא בסוף הדרך. אין.
החבר שלי היה אמור להיות מישהו שארצה להיות כמוהו. מישהו שיראה לי כמו סיפור, מישהו שכל רגע אתו יהיה שייך לסרט, כי לי לא יהיה קשר כמו שיש להורים שלי. לי יהיה קשר טוב יותר, כי אני אשמור על הקסם, עם אדם שלא משנה מה יעשה אחשוב שהוא גדול נורא. מישהו שאוכל לסמוך עליו נורא. מישהו… נורא ואפילו נורא ואיום. אף פעם לא חשבתי על בן זוג כמונח מקביל לפרטנר. שותפות זה משהו ששני אנשים שחולקים משהו מקיימים. חולקים איזשהו עתיד משותף והווה. ולחלוק, לחלוק זה תמיד קשה ומסובך, כי כשחולקים יש אסטרטגיות ויש גבולות ויש אופי ויש סיבוכים והכי הכי חשוב יש יותר מרומן של סתיו. הסיפור, עם מי שזה לא יהיה, יצטרך להסתיים ביותק מרגש. יאלץ להסתיים באופי. יצטרך להסתיים בשני עולמות גדושים ומלאים נפגשים והופכים לסוג של אחד. זה יאלץ להיות כמו כישוף, לא כמו קסם. כישוף שהכניסו לקדרה שלו ועבדו עליו. ובמקום זה… עבדו עליי. אני עבדתי.
היה לי חבר כזה כבר. הוא היה מגניב ומכיל, הוא היה מדבר על דברים מעניינים ואוהב להראות טוב. אבל זו הייתה רק הצגה, זה היה רק סיפור שהרכבנן יחד. ואני לא מזלזלת בסיפורים. סיפורים זו אומנות נפלאה. אבל אומנות שסוחפת בפנטזיה שלה יכולה כבר להפוך להיות טרגדיה.

הסיפור ממשיך, וכשהוא ממשיך, אני מדמיינת עצירת אוטובוס. יש שם תחנה ויש שם זמן. ואני בוחרת להעביר את הזמן שלי עם המקל. הזמן עובר ואני לא יודעת איך בדיוק, אבל אני יודעת שהוא עובר. כי דברים מתפתחים, אני משתנה, ואני כל הזמן שומעת: תיק. תיק. תיק. רק שאני לא ידעתי לפרש את התיק הזה בזמנו.
מהפסקות מנסים לנצל הכי הרבה. ככה גם בחופשות, עושים דברים שלא היינו עושים. אבל לפעמים דווקא שקרים מתמוססים כשיש הרגשה של חלון. יש תחושה שאין שום השלכות על החיים האמיתיים מתוך האפיזודה שלך. ככה אתה חושב, אבל אתה לא יודע אילו דברים ירדפו אותך אחר כך. אתה מאמין לשקר שלך שהוא באמת אתה, כי אתה יודע שלאמת אין שום דרך או מקום להתקיים מחוץ לפרק זמן המוקצב שלה. זה פשוט לא אתה, אתה חושב. זה משהו שיכול להתקיים רק בחלומות.

שנים אחרי העצירה ההיא, אני נעצרת. אני נעצרת שוב פעם. והפעם לא כי אני נכנסת לאפיזודה, אלא פשוט כי אני כבר ממזמן מזמן חיה חיים של ממש. או לפחות ככה זה מרגיש. ואני מסתכלת עכשיו על כביש בלי מוצא. פעם היה פה אופק.
ומשהו חסר לי. יש לי תחושה מוזרה שדברים הם אולי איך שהם אמורים להראות לאיש מהצד, אבל לא איך שהם אמורים להרגיש. כמו שיש לי קופסת נגינה שלא משמיעה צליל. הזמן הוא כאילו עצר מלכת ואולי פעם חיכיתי. אבל עכשיו אני מחכה רק לכלום שיקרה.
הבטתי על אותו מקל היום נעלם ברחוב צדדי. המקל הזה לא נראה כמו חלק מהחיים שלי, מעולם לא דמיינתי אותו או משהו דומה לו כשחשבתי לענות לצרכיי. הוא אפילו לא נראה מאוד אנושי, אלא כחייזר, אני לא נמשכת אליו מינית ואם אהיה בת זוגתו כולם יסתכלו עלינו בבוז. כולם יכחישו את קיומינו ואני ארגיש בדיוק כמו אותה דוגמנית שהתחתנה עם מישהו עשיר כסוג של אפיזודה על מנת להרוויח כסף, להסתדר לפני החיים עצמם, כאילו שהחיים עדיין לא התחילו.
אבל עם המקל הזה נעלם גם קצוות שיער שחור בעקבותיו. ואני יודעת ולא יכולה להתחמק מזה שאני מרגישה קנאה. כי החיים של שיער שחור אולי כבר התחילו, אם הוא דומה לי אפילו קצת. ואין שום דבר נכון בתמונה שלי ושל מקל. ואין שום דבר נכון גם בקופסא שחורה שמשמיעה צלילים של נגינה. אבל אוי מה אני מוכנה לעשות בשביל לשמוע צליל נהדר ובמקום שהולך לקצר את חיי כנראה פי מספר לא נודע.
אני בסדר עם לקצר את הזמן, כי זה לא באמת מקל זה גזר. והמקל מקל עליי לומר שכשיש משהו ששווה למות בשבילו, יש גם משהו ששווה בשבילו להשאר בחיים. לא אכפת לי לספר את הזמן במקום לחיות לנצח חיים. תיק. תיק… תיק.