השעה שלי

יש משהו בשעה 5 בבוקר. אני יכולה לתאר ולתאר אבל זה אף פעם לא יהיה מדויק. השקט הזה. שקט שנשבר מדי פעם מקרקור של תרנגול , קריאה של עורב וציוץ ציפורים או שאולי זה סתם נדמה לי. רוח עדינה שמלטפת כמו מגע יד של אם , קרירה וחלקה עוברת על הלחי שלי.
יש משהו בשעה 5 בבוקר. אם זה דמעות שהתייבשו ממזמן , או חיוך שקופץ בין חלום לחלום. ההתלבטות של האור מתי לפרוץ את החשיכה , כאילו הוא רוצה אבל לא בטוח. האור הזה מזכיר לי קצת תקווה.
יש משהו בשעה 5 בבוקר. אני יודעת שיש! ניחוחות של כפר ושל עיר מתערבבים באוויר , ולרגע אתה לא בטוח איפה אתה נמצא. מידי פעם אני פוקחת את עיני כדי להבדיל בין חלום למציאות. זה שטח אפור , תמיד בין לבין- בין קריר וחמים , בין חשוך למואר , בין שקט לרועש בין שקר לאמת.
יש סיבה ששעה 5 בבוקר קיימת. אני לא יודעת מה היא אבל היא שם. שעה 5 בבוקר היא השעה שלי. השעה של המתלבטים , של המתחבטים בינם לבין עצמם. 4 מחזיק בכוח בלילה ושש מחליט שהגיע היום. 5 לא יודע עוד מה הוא רוצה.
יש משהו בשעה 5 בבוקר. משהו שאני כל כך אוהבת. זה מצחיק שאפשר לאהוב משהו שאתה לא מכיר. יש צדק ב5 בבוקר! כולם שווים. ילד , מבוגר, אישה , גבר, עני , עשיר , עצוב ושמח כולם עוצמים עיניים באותה דרך.
חייב להיות משהו בשעה 5 בבוקר! זאת שעה מספיק מאוחרת בשביל ללכת לישון ומספיק מוקדמת בשביל לקום. הכל יכול לקרות. יש לו ניצוץ מסוים כמו משאלה שמתגשמת אבל רק לזמן קצוב.
יש משהו בשעה 5 בבוקר , משהו ששייך רק לי. אני יכולה לתאר ולתאר אבל זה אף פעם לא יהיה מדויק.