השנה היא 2930
אני שקועה בשחייה באוקיינוס האטלנטי, מתחמקת בזריזות ובמיומנות מן הכרישים והדגים. אני נתקעת בצוק תת- מימי והמשחק נגמר. אני נוחתת על הרצפה ברכות ויוצאת מן החדר המכוון. השנה היא שנת 2930. אנו חיים במציאות בה ההנאות היחידות שלנו נובעות מהטכנולוגיה ההולכת ומתפתחת. אנשי המדע עובדים קשה כדי לנסות להעביר לנו את התחושה של ההנאות שנגזלו מאיתנו כשעולם נחרב ברובו מהמלחמה הענקית לפני 50 שנה בערך והיבשת היחידה שנשארה היא אמריקה- המעצמה הגדולה, החזקה והמפותחת ביותר באותם זמנים. שאר היבשות טבעו והאוקיינוסים הפכו רעילים ורדיואקטיבים מפצצות האטום הגרעיניות.
החדר המכוון נועד כדי שנוכל לשמור על שגרת חיים מהנה ומגוונת. הוא מתוכנת לדמות ריק, מים, אוויר, מקומות שונים בעולם הישן ומזג אוויר. האהוב עליי ביותר הוא הים. אני אוהבת את ההרגשה של המים הזורמים על גופי ושל הדגים היפיפים מתחככים בעורי. אפילו אם הם לא אמיתיים.
צפצוף קטן מודיע על הגעת ארוחת הצהריים. אני מגיעה לחדר האוכל ולוקחת את הארוחה המיועדת לי מן המסוע. הארוחות מחולקות לפי גובה, משקל, גיל וצרכים אישיים, ככה שלכל אדם מגיעה בדיוק הארוחה המתאימה לצרכיו בחום פושר בדיוק המעלה. הורי עובדים כעת ואחי הקטן לומד, כך שאני אוכלת לבד. אני אוכלת לאט, חושבת על כל ביס. מתענגת על הטעם המלאכותי של האוכל. אומרים שבעבר הוא היה טעים יותר, אמיתי יותר. אבל זה מה שאכלתי כל חיי. אני לא מכירה שום דבר אחר.
תגובות (2)
השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא: האם הסיפור נגמר? כי לא נראה שיש לו המשך, הוא כאילו קטוע, הרעיון נחמד, קצת לא מציאותי כי זה 1000 שנה קדימה בערך ולא נשמע שיש הרבה טכנולוגיה. נחמד.
תודה, אני חושבת שיש לא המשך, אולי אני אכתוב משהו מתישהו. (ויש הרבה טכולוגיה, לא?)