השמלה הלבנה של העלמה

מתחת לקפלים בשמלה הלבנה, שנראית תמיד כל כך צחורה ונקייה. כתמים גדולים של חושך, של פחד, של אימה, מתחת לקפלים בשמלתה הלבנה. ידה הצנומה הבהירה מושטת לכוס יין, בלגימה אחת גדולה שכרון חושים נכנס בה. כשמותחים וגוזרים את קפלי השמלה, כשעורה החיוור נכתם בדם. כשהשמלה הלבנה, הצחורה, הטהורה, השמלה שאמורה לשקף את כל רגשותיה, מחשבותיה, את כל כוונותיה של העלמה – שמלת הטוהר מתלכלכת בכתמים, כתמים גדולים, שחורים ועצובים, כתמים שמכלים את כל מי שהיא, כתמים שמכרסמים את נשמתה. כתמים חשוכים גדולים, שחושפים את אישיותה האמתית של העלמה הצעירה. ולא משנה כמה דמעות יזרמו על לחייה הסמוקות, לא משנה כמה תנסה להסביר ולטשטש, האמת על העלמה נגלתה. וגם אם תיקח צבע ותצבע את השמלה בלבן צחור, זו תהיה רק מסכה. שכבה מזוייפת ורופפת יותר מפעם לפעם. גם אם תקנה שמלה חדשה, הלכלוך והצער יעטפו אותה. את הסוד הזה כבר אי אפשר להסתיר. העלמה אבודה.